הולי שיט. שעתיים ו־38 דקות על מה? למה? במה חטאתי?! מה בדיוק השתנה שמונה שנים אחרי הסרט האחרון בסדרת “משחקי הרעב”, “עורבני חקיין”, שכשל בקופות וכשלונו הדהד עד לחלל? השעתיים ויותר האלו של “משחקי הרעב: בלדה לנחשים וציפורי שיר” מגיעות אלינו בצורת פריקוול המבוסס על ספרה הרביעי של סוזן קולינס שיצא ב־2020, ועלילתו מתרחשת 64 שנים לפני אירועי המשחקים ה־74 ולפני שהתוודענו לקטניס אוורדין. מי שכן הכרנו והתוודענו לכוחו, לאכזריותו ולרשעותו הוא קוריולאנוס סנואו. למה להזכיר את שתי הדמויות ששברו שיאים בסרט הראשון? כי הסרט מלא במחוות ובאזכורים אין־סופיים לסרטים הקודמים, והשמועה מספרת שלא ממש הקפידו על הפרטים הקטנים וקצת התרחקו מהספרים.

העלילה מתמקדת בקוריולאנוס סנואו (טום בליית’, “בילי הנער”, “העידן המוזהב”), סטודנט צעיר ושאפתן באקדמיה שעושה את צעדיו הראשוניים בקפיטול ונבחר להיות המנטור של המיועדת ממחוז 12, לוסי גריי (רייצ’ל זגלר, “סיפור הפרברים”, “שהאזאם! 2: זעם האלים”). מפגש עם יוצר משחקי הרעב ודיקן האקדמיה, קסקה הייבוטום (פיטר דינקלג’, “משחקי הכס”, “פיקסלים”), ועם המוציאה לפועל של המשחקים, ד”ר וולומניה גואל (ויולה דייוויס, “יחידת המתאבדים”, “המדריך לרוצח”), משנה את חייו ומערער אותו.

הסרט בנוי אחרת ממה שהתרגלנו אליו עד כה. הוא מחולק לשלושה פרקים, ולשלישי מבניהם קצב אחר ושונה עד כדי כך שתחשבו שנכנסתם לסרט אחר באמצע או שמשהו קרה כי המעבר חד ולא מובן. האם יש לכך הצדקה עלילתית? טוב, על זה אפשר להתווכח, אבל זה בהחלט פוגע בקצב של הסרט. בשני הפרקים הראשונים הכול זורם, הקצב גבוה ויש בילדאפים מטורפים, ואז בום, ברוכים הבאים לדיאלוגים – סוג של צניחה חופשית שלא נערכנו אליה נפשית.

מאחר שאנחנו יודעים לאן סנואו מגיע בסופו של דבר ומודעים לאכזריותו, היה מעניין לראות כיצד יצליח הבמאי פרנסיס לורנס (“דרור אדום”, “מים לפילים”) לעניין את הקהל כאשר הצופים מודעים להתפתחויות שקרו בפאנם ובקפיטול, בייחוד אצל סנואו, מנהיגה הרודני של המדינה הפוסט־אפוקליפטית. הופעתו של טום בליית’ בהחלט טובה, והוא מצליח רוב הזמן להראות לנו את הגיוון באישיותו. רק חבל שמולו קיבלנו שחקנית אנמית שהיא יותר זמרת, כך שהסצנות בכיכובה סובבות בעיקר סביב שירה. טוב שיש לנו את פיטר דינקלג’ וויולה דיוויס, שמצליחים לשעשע אותנו ולהוסיף ממד בידורי משהו לסרט שמוגדר כפעולה/מדע בדיוני. דמותה של ד”ר גואל מעניינת, ואם יהיה סרט שיעסוק בה ויראה לנו עוד קצת עליה, אהיה הראשונה לצפות בו. רק שיעשו אותו טוב.

בכל הקשור לאקשן, קיבלנו תצוגה של לוחמה טובה בארנה שמזכירה את קרבות הגלדיאטורים בקולוסיאום, והיא טובה מבחינת עוינות מופגנת והצגת הטבע האנושי אחרי מסע הרעבה שבא לבדר את היושבים בקפיטול ולשעשע את עשירי העיר. אנחנו גם למדים על ההיררכיה הקיימת בקפיטול ונפעמים מהמלכים שמובילה ד”ר גואל, שלא מקבלים תמיכה מבחינת CGI טוב, כאילו כאן נגמר התקציב. האפקטים החזותיים סבירים מינוס. פן נוסף שחדי העין יבחינו בו הוא בחירת העדשות שמותאמות לאקשן ולפעולה גם בסצנות של דיאלוגים ונופים מרוחקים.

יכולנו לחיות בכיף בלעדיהם | מתוך ״משחקי הרעב: בלדה לנחשים וציפורי שיר״

ועכשיו, אחרי שהצגנו את רוב הדברים, בואו נדבר על האורך הבלתי מובן של הסרט. במה פשענו שאנחנו נדרשים לשעתיים ו־38 דקות? עם כל הכבוד למסעו האישי של סנואו וכל מה שעובר עליו, זה לא מצדיק בשום מקרה ומצב את האורך הזה, שלא לדבר על כך שבפרק השלישי הקצב איטי מאוד ביחס לשניים הקודמים, ויש היכן לקצץ ואף לחתוך בלי להתבייש. עם כל הכבוד, סנואו הוא לא אופנהיימר.

לאורך כל הסרט אין מנוס מהתייחסות לסרטים הקודמים, ועם כל המחוות והרפרנסים שעולים כל הזמן זה מתבקש. הז’אנר, שהוא להיט בקרב בני הנוער, יצליח למשוך אליו כמה צופים שיבינו שמה שג’ניפר לורנס עשתה לסדרת הספרים המצליחה מוכיח שלא כך הדבר עם הסרטים, כי בלי משחקי הרעב: בלדה לנחשים וציפורי שיר יכולנו לחיות בכיף.

מדד גיקלופדיה: 7/10