“הנה האיש שהוא שעועית”. זה התרגום החופשי מלטינית לשיר הפתיחה לאחת הסדרות הבריטיות המוצלחות ביותר של שנות ה־90, “מיסטר בין”, שחוגגת השנה 30.

לא הרבה יודעים זאת, אבל השחקן רואן טקינסון היה ילד ביישן שסבל מגמגום קל, בעיקר סביבת האות R, בעיה שהובילה אותו בעתיד לפתח סגנון משחק המבוסס יותר על הבעות פנים והומור פיזי. את הכישרון שלו גילה שותפו לכתיבה ריצ’רד קרטיס, ושנים מאוחר יותר כתבו יחד השניים את הסדרה “מיסטר בין”.

הדמות של מיסטר בין, שלמעשה נוצרה כבר בסוף שנות ה־70 כחלק מהמופעים הסטודנטיאליים שבהם שיחק אטקינסון, שאבה השראה רבה מצ’רלי צ’פלין במטרה ליצור הומור אוניברסלי. הסדרה הופקה ושודרה ע”י Thames Television ורצה במהלך השנים 1990–1995. לכאורה נראה שחמש שנים הן תקופה ארוכה עבור סדרת טלוויזיה, אך באופן מפתיע מאוד לסדרה יש עונה אחת בלבד בת 15 פרקים. במהלך השנים שודרו פרקי ספיישל לאירועים מיוחדים: דייט בהופעת החלקה על הקרח, קריאת ספר מימי הביניים בספרייה העירונית והשתתפות בתוכנית בליינד דייט.

אף על פי שהסדרה זכתה לעונה אחת בלבד, היא הפכה ללהיט בין־לאומי, נמכרה ל־190 מדינות ושודרה בלופים אין־סופיים בערוץ היוטיוב הרשמי שלה. הצלחתה הובילה להמשכים בדמות שני סרטים וסדרת אנימציה. הסרט הראשון, “בין”, עלה לאקרנים ב־1997, ועל אף הביקורות הקרירות זכה להיות להיט קופתי. בסרט זה נשלח מיסטר בין לארה”ב במטרה לשמור על ציור יקר במוזיאון בלוס אנג’לס, אך בין, כהרגלו, גורם לאסון ומנסה בכל דרך לתקן את המצב. לסרטו השני, “החופשה של מיסטר בין”, שעלה לאקרנים ב־2007, יש אווירה יותר קלילה ומשפחתית בהשוואה לסרט הקודם. בסרט זה מיסטר בין זוכה בכרטיסים לחופשה בקאן, ומבלה לצערו את רוב זמנו חופשתו עם ילד שבטעות חטף לא בניגוד לרצונו ועם שחקנית צרפתייה. בסרט זה גם מופיע השחקן המפורסם וילאם דפו בתור במאי סרט אירופאי ו”נבל” הסרט. הסדרה המצוירת בת 24 הפרקים, לעומת זאת, הייתה בעלת טון אחר לגמרי. היא רצה בין השנים 2002–2004, ורק לאחר ביקוש רב חזרה לעונות נוספות בשנת 2015. מטרת הסדרה הייתה מונגשת לקהל יעד צעיר יותר, שלא גדל על סדרת המקור.

הקסם מאחורי הסדרה המקורית הוא הדרך שבה מוצגות סיטואציות יום־יומיות פשוטות בעיניה של דמות קומית שממעטת לדבר, פרט למלמולים למיניהם. כולנו יכולים להזדהות עם הסיטואציות השונות (לאחר לתור לרופא שיניים, ללכת להסתפר, לשלוח דואר, לטוס במטוס, לשחק גולף ועוד), אבל אף אחד מאיתנו לא מקצין את הסיטואציה בצורה אבסורדית למדי: להתלבש תוך כדי נהיגה, לטפל לעצמך בשיניים, לאבד את בגד הים לאחר קפיצה לבריכה או לפוצץ את הבית בצבע לבן באמצעות דינימיט מתוך עצלנות לצבוע לבד.

כדי להדגיש את האבסורדיות של הדמות, מיסטר בין מוצג כ”ילד שתקוע בגוף של מבוגר”. מצד אחד הוא תמיד לבוש באופן אחיד ורשמי (חליפה חומה פשוטה, חולצה לבנה, עניבה אדומה) ומנהל סיטואציות של מבוגרים, אך מצד שני הוא אגואיסטי מאוד, לא מודע לנורמות חברתיות ולעיתים הוא גם אכזר. דווקא ניגודיות זו מציגה את דמותו בתור אלגוריה לאופן שבו האדם הקטן שורד בעולם הגדול – מסר שרלוונטי לכל גיל ולכל תרבות. אומנם הסיטואציות השונות לרוב פשוטות עבור אדם מבוגר, נדמה שלמיסטר בין יש קשיי הישרדות והסתגלות.

מרכיב עיקרי בקומדיה הוא גם הטרגדיה, שאינה פוסחת על הסדרה. מיסטר בין מוצג לרוב כאדם בודד שמתנחם בעיקר בבובת הדובון שלו, טדי, שמלווה אותו לכל מקום וכמעט לכל סיטואציה. דמותו של טדי עוברת האנשה מוגזמת ע”י מיסטר בין, כאשר הוא מספק לו משקפי קריאה, מתנהג אליו ככלב מאולף בתחרות אילוף כלבים, נותן לו מתנות בחג מולד ועוד. אבל הטרגדיה לא נגמרת שם, ולמעשה בחלק קטן של הפרקים מתרחשות סיטואציות מדכאות יותר עבורו: מחיצת הרכב שלו ע”י טנק, להיתקע בתוך עמוד דואר ואפילו להישלח באונייה לרוסיה.

האם הסדרה שרדה את מבחן הזמן? חד־משמעית כן. למעשה, למיסטר בין יש כל כך הרבה “חוצפה”, שלעיתים נדמה לי שהוא ישראלי משלנו לכל דבר ורחוק מאוד מהתרבות הבריטית המנומסת והסטריאוטיפית. לא פעם ראינו בסדרה שהוא מחליט לעקוף בתורים, לנסות להתחמק מלשלם על דברים או אפילו להעמיס אוכל בצלחת בבית מלון – אין ישראלי שלא יכול להזדהות עם זה, גם אחרי 30 שנה.