בשבוע שעבר קרה משהו שלא קרה לפחות עשרים שנה: סרט ספוף הוליוודי יצא לאקרנים והצליח, גם בקופות וגם בביקורות. “האקדח מת מצחוק”, סרט ההמשך לטרילוגיה המצליחה מסוף שנות השמונים ותחילת התשעים (שהתבססה על הסדרה “מחלק משטרה!”) מנסה להחזיר לתחייה את תת הז’אנר שאחראי לקלאסיקות קולנועיות מצד אחד ופיסות חרא מצד שני. “ספוף” הם סרטי פארודיה, רק מגוחכים יותר ומייחסים פחות חשיבות לעלילה או לתפיסת מציאות. הז’אנר, שנשלט בעבר ע”י מל ברוקס (“שיגעון בחלל”), האחים צוקר (“טיסה נעימה”) והאחים ויינס (“מת לצעוק”), הלך לעולמו בגלל סרטים עצלים ולא מצחיקים שנשענו על בדיחות גועל, רובם מבית היוצר של ג’ייסון פרידברג וארון זלצר, שאחראים לזוועות כמו “פגוש את הספרטנים” ו”משחקי למות מרעב”. הקהל מיצה והקולנוע ההוליוודי גם ככה נהיה יותר מטא ופחות לקח את עצמו ברצינות. אז הוליווד הפסיקה לייצר אותם. מזל שסת’ מקפרלן החליט לקחת הפסקה מ”איש משפחה” וליטול על עצמו את האתגר להחיות את הז’אנר.

בעלילת “האקדח מת מצחוק”, פרנק דרבין ג’וניור (ניסן) נקלע לקונספירציה מטורפת כשגאדג’ט מסתורי שנגנב משוד בנק עלול להחזיר את האנושות לתקופת האדם הקדמון. החקירה שלו על מותו של מהנדס תוכנה גוררת אותו למיליארדר ערמומי שמתכנן להפעיל את המכשיר בדיוק בספירת השנה החדשה.

הסרט מצחיק לאורך כמעט כל אורכו בזכות בדיחות שנונות ומטומטמות שנאמרות על המסך בלי לתת מקום לרגע של רצינות, וכולן מצליחות להפתיע. בדומה לספופים הטובים ובניגוד לגרועים, אין רגע אחד בסרט שבו הבדיחה הבאה צפויה או מתבקשת. לא כולן מצחיקות, אבל הרוב, שכן עובדות – כובשות את המסך. מעבר לצוות המפיקים ולכתיבה, אחת הסיבות העיקריות להצלחת הסרט היא ההופעה המפתיעה לטובה של הכוכב הראשי. ליאם ניסן, שהתפרסם כשחקן דרמטי ואז המציא את עצמו מחדש ככוכב אקשן ונתן השראה לכוכבים נוספים בני גילו, מצליח גם הפעם לשנות כיוון כגיבור קומי. הוא מגלם את פרנק דרבין ג’וניור, בנו של כוכב הטרילוגיה המקורית, שגולם ע”י שחקן העל לזלי נילסן, שגם התחיל בקריירה דרמטית. ניסן מוכיח שיש לו סט מיוחד מאוד של מיומנויות ופוקר פייס שמשפרים כל סיטואציה מגוחכת. מדהים לחשוב עד כמה ניסן כמעט ולא עשה משהו קומי לאורך ארבעים שנות הקריירה הארוכה שלו. גם ב”מיליון דרכים להתפגר” של מקפרלן הוא לקח על עצמו את דמות הנבל הרציני והמאיים. פה זאת הפעם הראשונה שהוא ממש שובר דיסטנס ומשתחרר (תרתי משמע, עם כמה בדיחות פלוצים שאף אחד לא חשב שהוא יעשה).

והוא לא לבד. כולם בקאסט, החל משחקנים שמגיחים לסצנה אחת ועד לפול וולטר האוזר, שמגלם את חברו, מבינים את הז’אנר ונהנים איתו. מעל כולם בולטת כמובן פמלה אנדרסון, הכוכבת בה”א הידיעה של תחילת שנות התשעים שנעשתה סמל מין בזכות “משמר החופים”, וזכתה בשנה שעברה לבאזז בזכות תפקידה הדרמטי ב”נערת השעשועים האחרונה”. אנדרסון ממציאה גם היא את עצמה מחדש ומביאה פה לידי ביטוי את היכולות הקומיות שלה, שכמעט ולא נראו. היא משחקת פארודיה על דמות הפאם פאטאל של סרטי הנואר בשילוב של מיניות בצורה אמינה מספיק כדי שתוכל לשבור את זה אחר כך בטיפשות קומית. הכימיה או חוסר הכימיה שלה עם ניסן היא טבעית ומצחיקה.

אבל יש מקרים שבהם הכישרון של הקאסט והיוצרים לא מצליח להפוך משהו לא מוצלח למוצלח. חלקו הראשון של הסרט נשען כמעט בעיקר על בדיחות משחקי מילים. חלקן מצחיקות וחלקן הן פשוט בדיחות אבא שאולי מנסות להצחיק אבל לא באמת מצליחות. אף אחת מהן לא התרסקה לרצפה או הייתה מעצבנת, אבל מכיוון שמדובר בהומור תלוי שפה ותרגום, חבל שנדרש זמן לתסריט להתרענן בבדיחות אחרות. במקרים מסוימים התסריט יכול היה להיות בית ספר לקומדיה – הסלפסטיק, כלל השלושה, חיקוי תבניות רק כדי להגחיך אותן. יש גם כל מיני בדיחות שלקוחות מהסדרה או מהסרטים המקוריים, בין אם בדיחות הפלוצים והקקי או תאונות דרכים. מי שלא צפה במקור כנראה ייהנה יותר מהבדיחות הללו, אבל מי שצפה כנראה ירגיש שזו סתם העתקה.

ובכל זאת, “האקדח מת מצחוק” זוכה להמון אהבה מהמבקרים והקהל, שמכנים אותו “אחד הסרטים הכי מצחיקים של שנות האלפיים”. למרבה הצער, אין לו כל כך הרבה תחרות. אולפני פרמאונט פרסמו פארודיה על סרטוני התרמות ובה ליאם ניסן מבקש שהקהל “יתרום כסף” כדי להציל את הקומדיות שנעלמו מהמסך. זה היה מצחיק, אבל איכשהו יצא גם עצוב. בעידן שבו מיוצרות פחות קומדיות או שהן נזרקות לסטרימינג, נחמד לראות אחת שנוצרה עבור המסך הגדול, בייחוד לנוכח העובדה שהיא גם מצליחה בקופות.