ז’אנר מותחני הריגול הוא אחד הז’אנרים המועדפים על קהל הקוראים בארץ ובעולם, ויש לכך סיבות רבות: הוא משלב בין מתח, פעולה, תככים פוליטיים, סודות מדינה וסוכנים כפולים הנמצאים בסכנה מתמדת. הז’אנר רלוונטי יותר מתמיד בשל התפתחות העולם המודרני, הטכנולוגיה, הסייבר והאינטרסים הבין־לאומיים. הוא מציב בפני הקורא הצצה מתוחכמת ואפלה לאופן שבו הכוחות שנמצאים מאחורי הקלעים מעצבים את המציאות הפוליטית והאישית כאחת.

ג’וזף פיינדר, אחד הסופרים הבולטים בז’אנר, מציג בספריו עלילות מסועפות, דילמות מוסריות ואתיות שעימן הדמויות נאלצות להתמודד ומתח בלתי נלאה. ספרו האחרון, “בת האוליגרך”, יצא לאור ממש לאחרונה, לאחר כמה שנים של הפוגה בכתיבה. ספריו של פיינדר בנויים על מסורת הריגול של המלחמה הקרה – שילוב בין פעלולים בשטח לבין קונספירציות של מדינות, בעיקר בין ארה”ב ורוסיה, ונראה שהוא בחר להתמקד באותו מסלול גם בספרו החדש. מדובר ברומן מרתק שמשלב ריגול מודרני עם מתח פוליטי־כספי ומנוסה מתמשכת של גיבור העלילה על רקע טבע פראי.

גיבור העלילה, פול ברייטמן, נאלץ להתחבא בזהות בדויה בעיירה קטנה בניו המפשייר, תוך שמירה על אוסף מיומנויות הישרדות שאביו טרח ללמד אותו. כשהזהות האמיתית שלו מתגלה והוא נרדף בידי סוכני ביון רוסיים וסוכנים פדרליים – העולם הבטוח שהוא בנה לעצמו מתרסק, והוא נדחק למסע נואש של ניצול תככים, רומן מתוסבך וחשיפה לסודות הון־שלטון.

העלילה מתרחשת בשתי נקודות זמן – עברו של פול וההווה. הקפיצות בזמן מתרחשות באופן תדיר כדי להמחיש את ההקשר של רצף הפעולות ואת השלכותיהן של הבחירות שפול קיבל בהווה. העלילה עמוסה לעיתים בפרטים, ולכן חשוב לשים לב לדמויות הרבות המופיעות בשני רצפי הזמן, אך מכיוון שהיא כתובה באופן קולח ורציף, המתח נבנה באופן טוב, ואי אפשר להניח את הספר מהיד עד לסיומו.

פיינדר ניחן בקצב כתיבה מהיר, בדיאלוגים חדים ובעלילות שנעות קדימה במהירות – וגם “בת האוליגרך” לא יוצא דופן. עם זאת, בספר הזה מורגש שינוי מסוים בטון: אינטימיות רבה, בדידות וחקירת טראומה לצד קונספירציה פוליטית. נראה שפיינדר ניסה לחדש באמצעות ניתוק הדמות הראשית מהעולם – פול חי מחוץ לחברה, כמעט כמו נזיר, ומניעיו מושפעים מטראומות עבר. כך נוצר סיפור אישי יותר, אפל יותר ופחות תלוי בהקשרים ביורוקרטיים, כמו שנראה בספריו הקודמים של פיינדר.

בספריו הקודמים, כמוParanoia, Company Man  ו־Killer Instinct, פיינדר מציב את הגיבור במרחב תאגידי או משפטי – סביבה עירונית, ממוסדת, שבה סכנה נובעת מקונספירציות פנים־ארגוניות, פוליטיקה עסקית ולחצים מוסריים. בספרו החדש, לעומת זאת, הוא ממקם את הגיבור בשטח פראי יותר – יערות ניו המפשייר – לצד חיי פאר אצל משפחת אוליגרכים, ויוצר אווירה של הישרדות פיזית ממשית וסוג של דיסוננס בין חיי הפאר הקדומים לבין חיי הדלות בהווה. מדובר בסיפור שנוגע ברמות גיאופוליטיות גבוהות, משתקף באמצעות תיאור עולמם הסודי של האוליגרכים ומגולם דרך דרמה אישית־קיומית של אדם שמנסה להיעלם מהעולם – עד שהוא נאלץ לחזור ולהילחם על חייו.

לזכותו של פיינדר ייאמר כי הוא מנסה ליצור ממד חדש באמצעות הצגת עולמן האישי של הדמויות והאינטימיות שבו, כמו מערכת היחסים המרכזית בעלילה בין פול לבתו של אוליגרך רוסי עשיר כקורח בארה”ב והאופן שבו שינתה את חייו, הן לרעה והן לטובה. הדיאלוגים הבין־אישיים העמוקים שואפים להיכנס לנבכי המחשבות והרגשות של הדמויות ולדילמות שעמן הן נאלצות להתמודד. היחסים בין הדמויות מוצגים כאנושיים, ולכן נוצר פרדוקס, שכן המציאות המורכבת אינה אנושית בחלק מהמקרים ודורשת אורך רוח, אומץ וסיכון חיים.

למרות הפוטנציאל הגלום בעלילה מסועפת ועתירת דמויות, אין הרבה הפתעות במהלך הקריאה – וזה החיסרון העיקרי הבולט בספר. הפיתולים העלילתיים נבנים באופן צפוי, לעיתים על סף הקלישאה, והקורא המיומן עשוי לחזות מראש את כיווני ההתפתחות כבר בשלבים המוקדמים של הקריאה. ניתן היה לקחת את הפיתולים לאזורים מפתיעים וליצור אצל הקוראים הרגשה שבכל פרק משהו חדש ומסקרן עומד להתרחש, אך זה לא קורה כמעט בכלל. הרמזים המושתלים לאורך הדרך שקופים מדי, ודמויות שאמורות לעורר ספקות או לעטות מסכה חושפות את עצמן בקלות יתרה. התחושה העיקרית היא שמדובר במותחן מתוקתק היטב מבחינה מבנית, אך נמנע מסטייה לשבילים פחות בטוחים ויותר מקוריים. מדובר בספר קצבי ומיומן, אך כזה שמותיר את הקוראים עם מעט מאוד רגעים של פליאה או תדהמה.

ספרו החדש של פיינדר מתיימר להיות דומה לקודמיו באמתלה של טוויסט מובהק המנסה לתת יותר עומק לדמויות וחשיפת נבכי הנפש שלהן. הוא מותחן שמספק את הסחורה מבחינת קצב מהיר, עולם מלא סכנה ודמויות שפועלות על הקצה – אך אינו מצליח לפרוץ את גבולות הנוסחה המוכרת של הז’אנר, למרות החידוש. הקריאה מהנה ומוכרת וניתן למצוא כאן את כל המרכיבים הנכונים, אך מי שמצפה למותחן מטלטל, מפתיע או מאתגר, עלול לצאת בתחושת החמצה. פיינדר נשאר נאמן לסגנונו המיומן, אך אולי הגיע הזמן שיעז קצת יותר – גם הוא, וגם הקוראים שלו, ראויים לכך.