פרדי קרוגר, מייקל מאיירס, ג’ייסון וורהיס. לא, אלה לא שמות של חברים בלהקת בנים. אלה שלושת האייקונים הכי מזוהים עם עולם האימה, האבות הרוחניים של תת־הז’אנר המדמם והמרתק: הסלאשר. אבל מה זה בכלל סלאשר? מאיפה הוא הגיע? ואילו גלגולים עבר עד שהפך למה שאנחנו מכירים היום?

כדי להבין את זה צריך לחזור אחורה בזמן לבמאי אנגלי אחד, עב כרס ואייקוני לא פחות: אלפרד היצ’קוק. מה, הרמתם גבה? מעולה. עכשיו תורידו אותה. נכון, היצ’קוק לא ביים סלאשרים כמו שאנחנו מכירים היום, אבל מאסטר המתח, הפחד והנוירוזה הניח את הבסיס האיתן שעליו יצמחו בעתיד סרטי האימה והסלאשרים המדממים שכולנו אוהבים.

“פסיכו”: האב המייסד

“פסיכו” (1960), היצירה הבלתי נשכחת של היצ’קוק ואולי הראשונה שעולה לראש כששמו נזרק לאוויר, נחשבת בעיני רבים לאב המייסד של ז’אנר הסלאשר. בסרט אנחנו פוגשים את מריון קריין (ג’נט לי, מלכת הצרחות הראשונה לשמה), שגונבת סכום כסף נכבד מהבוס שלה ובורחת מהעיר. כשמריון נעשית מותשת מהנסיעה היא עוצרת ללילה במוטל דרכים, שם היא פוגשת את נורמן בייטס (אנתוני פרקינס), בעל המקום. בייטס נראה כמו אדם נורמטיבי לגמרי, שחי עם אימו באחוזה שמול המוטל. מריון נכנסת למקלחת בשקט, ואז מגיע רגע האימה: הווילון מוסט, הכינורות צורחים, הסכין נשלפת ודמות מסתורית דוקרת את מריון למוות בסצנה שהפכה לאחת האייקוניות בתולדות הקולנוע ונחרטה בזיכרון דורות קדימה.

“פסיכו” הציג לראשונה רוצח סדרתי שפועל מתוך טראומות עבר, אבל לא רק זה – הוא קבע את התמה שתלווה את הסלאשרים לעד: מי שחוטא, משלם בחייו. עם צאת הסרט שינה היצ’קוק את כללי המשחק בהוליווד ובז’אנר האימה בפרט כשיצר סרט מתח מרתק עם עריכה מושלמת ודמויות לא צפויות. דמותו של נורמן בייטס הפכה לאחת המורכבות והמרתקות בז’אנר והשפיעה רבות על הדמויות שיגיעו אחריה.

מאז “פסיכו” החלו לצוץ סרטים שניסו לחקות את הנוסחה או לפתח אותה לסוגים שונים של קולנוע אימה, אבל רק ב־1974, עם עליית “המנסרים מטקסס” לאקרנים, ז’אנר הסלאשר קיבל סוף־סוף גוף ופנים, או ליתר דיוק – פני עור.

“המנסרים מטקסס”: קניבלים בראי החברה

בשנות השבעים שרר כאוס בארצות הברית: מלחמת וייטנאם, פרשת ווטרגייט והמשבר הכלכלי יצרו שבר עמוק בציבור, שהחל לאבד את אמונו בממשל. ודברים כאלה, כידוע, הם קרקע פורייה וחומר גלם מושלם עבור אומנים וקולנוענים בפרט. טובי הופר, אז במאי צעיר, יצר ברוח התקופה סרט שיהפוך לימים ליצירה מכוננת, פורצת דרך, אלימה בצורה קיצונית ומסמך אנטי־קפיטליסטי מרתק ומדמם, שצולם בתקציב זעום והפך ללהיט היסטרי.

במרכז הסרט עומדת חבורת צעירים בדרכם לטקסס. בדרך הם אוספים טרמפיסט תימהוני והזוי, רק כדי להיפטר ממנו כעבור דקות ספורות. מה שהם לא יודעים זה שהטרמפיסט סימן את הרכב שלהם, והם הפכו לטרף פוטנציאלי של משפחת קניבלים אכזרית. כשהם מגיעים ליעד, בית ילדותם של שניים מהם, הם מגלים שטח רחב וזנוח ובית מבודד במרכזו. שם מחכה להם לת’רפייס, קצב גדול ממדים, שמשתמש במסור חשמלי כדי לבתר את קורבנותיו. מכאן מתחילה מסכת מדממת של איברים כרותים, צרחות ועצמות שבורות.

על רקע אמריקה הכאוטית של אז ביטא הסרט של הופר את הפחדים והתסכולים הקולקטיביים של הציבור: הוא הציג את הפרברים השקטים כהטעיה שמסתירה את הזוועות שמתרחשות בתוכם, ובמקום מפלצות על־טבעיות, שדים ורוחות הוא שם במרכז האימה משפחה אמריקאית מבודדת, קניבלית וחולנית, מעין השתקפות מעוותת של החברה עצמה. הדימויים המחרידים, תנועת המצלמה האינטנסיבית, האווירה הלוחצת והקישור לנרטיבים של קניבליזם ואלימות ביתית הפכו את הסרט לאלגוריה על חברה שאיבדה שליטה, וטקסט אנטי־קפיטליסטי מובהק, מין “אני מאשים” כלפי חברה שהפכה מקולקטיב יצרני לנצלני.

מבחינת חוקיות הז’אנר, גם כאן יש רמזים לכך שמי שמתנהג בחוסר אחריות מוסרי הוא זה שמוצא את מותו ראשון. אבל הופר לא מתאר את זה בצורה חד־משמעית, כי אפילו פרנקלין, דמות מעצבנת שיושבת בכיסא גלגלים, מוצא את מותו במפגש עם המסור של לת’רפייס. הופר לא ניסח חוקים ברורים, אבל בחינה מעמיקה של הדמויות מלמדת על התחלת קו תמתי שיתגבש בהמשך, ובייחוד על הולדת דמות ה”נערה האחרונה”. ב”ליל המסכות”, שהגיע ארבע שנים מאוחר יותר, הכללים כבר היו ברורים לגמרי.

“ליל המסכות”: מסחרי זה לא מילה גסה

ב”ליל המסכות” אנחנו פוגשים את מייקל מאיירס, שבילדותו רצח את אחותו ונשלח לאשפוז בבית חולים לפגועי נפש. 15 שנה לאחר מכן מייקל וחוזר לעיירת הולדתו, הדונפילד. בדרך הוא משיג מסכה לבנה מקריפה (שבמקור עוצבה בהשראת פניו של ויליאם שטנר), לובש סרבל כחול, משיג סכין מטבח ומתחיל לשוטט ברחובות העיר. הוא מפתח אובססיה ללורי סטרוד (ג’יימי לי קרטיס, הבת של ג’נט) ולחבריה הצעירים. במהלך לילה אחד של אימה מייקל מחסל את המתבגרים החרמנים בזה אחר זה, ולורי – הבתולה הצנועה – היא היחידה שנשארת כדי להילחם בו.

ג’ון קרפנטר, שביים את הסרט, הוכיח עצמו כבר אז כגאון קולנועי: “ליל המסכות” הופק בתקציב של 300 אלף דולר בלבד והכניס כ־70 מיליון דולר ברחבי העולם – הישג מדהים לסרט אימה עצמאי. הסרט עורר הדים אדירים והיה הראשון בז’אנר שהפך גם למפלצת מסחרית. אם עד אז ז’אנר האימה נחשב למוזר ושולי, “ליל המסכות” הכניס אותו למיינסטרים והפך אותו לתת־קטגוריה שכל אחד יכול למצוא בה משהו.

קרפנטר חקק ב”ליל המסכות” את הנוסחה האלמותית של הסלאשר: חבורת בני נוער, רוצח אייקוני עם מסכה ורציחות שמתרחשות בעיירה שקטה בפרברים – מסווה לסיוטים המבעבעים מתחת לפני השטח. הוא השתמש בפסקול מינימליסטי שהלחין בעצמו ויצר את הנעימה המצמררת שמלווה אותנו עד היום. הסרט זכה לשבחים על היכולת לייצר מתח קיצוני באמצעים פשוטים יחסית, כמו שוטים ארוכים, זוויות מצלמה יצירתיות ושימוש מבריק באור וצל. ככה זה: תקציב קטן, אפקט עצום.

אבל אחד הדברים החדשניים והמפתיעים ב”ליל המסכות” היה עיצוב דמותה של לורי סטרוד, שהפכה לאבטיפוס של דמות ה”נערה האחרונה”, מושג שטבעה קרול קלובר בספרה “גברים, נשים ומסורים חשמליים”. בניגוד למצופה בסרטי אימה, שבהם הדמויות הנשיות לרוב שימשו תפאורה או קורבנות חסרי אונים, לורי מתגלה כגיבורה פעילה, מתוחכמת ונחושה שמצליחה להילחם ברוצח האימתני והחזק ממנה פי כמה. מעבר לכך הדמות הזו פתחה פתח להזדהות של הקהל, ובעיקר של גברים, דווקא עם דמות נשית. גברים צעירים, שהיו חלק גדול מקהל היעד של הסרט, מצאו עצמם מזדהים דווקא עם הצעירה הנרדפת שנלחמת על חייה, ובכך נוצר היפוך מעניין של נקודת המבט: במקום להזדהות עם התוקף, הצופים הפכו לשותפים למסע של לורי. התופעה הזו לא רק ניפצה את הדפוסים המגדריים של הקולנוע הפופולרי, אלא גרמה לצופים גברים להתמודד עם חוויות של פחד, פגיעות וחוסר אונים – גלריית רגשות שנתפסה כ”נשית”. “ליל המסכות” לימד אותנו שגם נשים יכולות להיות דמויות חזקות ומרכזיות בז’אנר רווי אלימות ופתח פתח לגברי אלפא להתחבר לצד השני שלהם.

“סיוט ברחוב אלם”: סדיזם וציניות כן הולכים ביחד

ב־1984 קיבלנו סלאשר, שלקח את הנוסחה שקרפנטר יצר ושדרג אותה לרמות חדשות. וס קרייבן, אז במאי צעיר, נתקל בידיעה על נער שמצא את מותו בשנתו. לפני שמת, הוא התלונן על סיוטים חוזרים, אבל אף אחד לא התייחס אליו ברצינות. הסיפור הזה טלטל את קרייבן, שגם בעצמו סבל מלילות מסויטים. ומה עושה יוצר במצב כזה? הוא מעלה את הפחדים שלו על המסך. ככה נולד “סיוט ברחוב אלם”, הסרט שהציג לעולם לראשונה רוצח סדרתי בלי מסכה, שמדבר. ולא סתם מדבר – אלא אחד כזה שלא סתם את הלוע והריץ בדיחות שחורות וציניות על ימין ועל שמאל, ובכך הפך לוואן ליינר של הז’אנר.

במרכז הסרט נמצאת ננסי, שחולמת על גבר מחריד בעל פנים שרופות ועוטה כפפה עם סכינים במקום אצבעות. תגידו שלום לפרדי קרוגר: רוצח ילדים (ואולי גם פדופיל) בחייו, ושד קטלני בחלומותיהם של בני נוער במותו. הוא חודר לחלומות של ילדי ההורים שרצחו אותו ומחסל אותם בדרכים הכי יצירתיות שאפשר לדמיין. דמותו של פרדי, בגילומו האייקוני של רוברט אינגלונד, הפכה לאחת הדמויות המרושעות הגדולות בתולדות הקולנוע בזכות איפור מושקע, כפפה אלמותית והומור שחור וסדיסטי.

ההצלחה המסחררת של הסרט הולידה סדרת המשכים, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, ואפילו קרוסאובר עם “יום שישי ה־13” – עוד סלאשר אייקוני. הסרט גם חיזק את הקונספט של “הנערה האחרונה” והוסיף עומק פסיכולוגי ופנטזיה לז’אנר שהיה עד אז ריאליסטי ומקורקע יחסית. “סיוט ברחוב אלם” הגדיר מחדש את ז’אנר האימה כולו, לקח את הסלאשרים לרמה של אייקונים בתרבות הפופ והוביל אותם לתור הזהב.

אבל כמו כל דבר טוב, גם זה הגיע למיצוי. עד תחילת הניינטיז קיבלנו יותר מדי המשכים, ופרדי, ג’ייסון ומייקל לא חידשו כלום ועייפו את הקהל. הנוסחאות חזרו על עצמן, הדמויות לא השתנו מאז 1978 והכל נעשה צפוי ומשעמם. האלימות הגרפית רק הוסיפה לתחושת אי הנוחות של הקהל, שחיבר בין מה שראה על המסך לאלימות הגואה מחוץ לאולמות. הרווחים צנחו, הז’אנר נדחק הצידה, ואפילו הניסיון של קרייבן להחיות את פרדי ב־1994 לא הצליח להחזיר את הקסם. זה היה הרגע להכניס את הסלאשרים לארון הקבורה, לסגור אותו טוב־טוב ולהשאירו באדמה.

רק ב־1996, עם עליית “צעקה” לאקרנים, הגיע הרנסנס המיוחל של הז’אנר. ההמשך – בחלק ב’.