תמונה באדיבות יח"צ דיסני+
הזיכיון של “הטורף” הוא תופעה קולנועית מרתקת שהחלה ב־1987, עם הסרט הראשון בכיכובו של ארנולד שוורצנגר. מאז נולד יקום עצום ומגוון. חלק מההמשכים הלכו לאיבוד בדרך, אבל הזיכיון זכה לתחייה מרשימה ומפתיעה בשנת 2022 עם “טרף” של דן טרכטנברג. סרטו של טרכטנברג החזיר את הטורף לשורשיו המרושעים ביותר והוכיח שאפשר לקחת את המפלצת האייקונית הזו לתקופות היסטוריות שונות ובכל זאת להצליח לייצר סיפור מותח ובעל משמעות. ההצלחה הזו הותירה את הצופים עם ציפיות גדולות לקראת המשך הזיכיון בניצוחו של טרכטנברג, שחזר לביים את “הטורף: רוצח הרוצחים”, סרט אנתולוגיה מונפש שעלה לאחרונה בדיסני+ ומנסה לקחת את הקונספט המנצח של “טרף” ולהעלות אותו שלב.
“הטורף: רוצח הרוצחים” מחולק לשלוש מערכות עיקריות, שכל אחת מהן מהווה סיפור קצר ועצמאי המתרחש בתקופה היסטורית אחרת ומציגה אנשים שונים המתמודדים מול הטורף.
הפרק הראשון, “המגן”, מתרחש בתקופת הוויקינגים ועוקב אחר אורסה (לינדזי לאונצ’י), ויקינגית חסונה היוצאת למסע נקמה. אחת ההברקות של הסרט היא האופן שבו הוויקינגים מתייחסים לטורף כ”גרנדל” – רפרנס לפואמה האנגלו־סקסית “ביאוולף”, שבה מפלצת דמוית אדם אורבת בחשכה וצדה את החלשים. הבחירה הזו מחברת את הטורף למיתולוגיה של אותה תקופה ומוסיפה עומק.
הפרק השני, “החרב”, שולח את הצופים לתקופת יפן הפיאודלית, שם נינג’ה בשם קנג’י (לואי אוזאווה צ’אנגצ’יין, ששיחק בסרט השלישי בזיכיון) מתעמת עם אחיו הסמוראי על ירושת אביהם. הפרק הזה בולט במיוחד מאחר שכמעט ואין בו דיאלוגים, כך שהאנימציה ושפת הגוף של הדמויות חזקות מאוד ומעבירות את הסיפור בהצלחה. האנימציה, בייחוד בכל הנוגע לעיצוב הרקעים והדמויות, מגיעה כאן לשיאה בעלים הנושרים ובאדריכלות היפנית המסורתית שזורקת אותנו לתקופה המדוברת, וגם בסגנון הלחימה השונה בסצנת הקרב המרתקת.
הפרק השלישי, “הקליע”, מתרחש בארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה. אנחנו פוגשים את טורס (ריק גונזלס), טייס צעיר שרוצה להוכיח את עצמו כטייס קרב ולחקור איומים על בעלות הברית. הפרק הזה מציג את רגעי האקשן הטובים ביותר בסרט (כולל מטוסים שנחתכים בחיתוכים מדויקים באוויר על ידי הטורף), והם שומרים על קצב אחיד ומותח.
הרעיון של סגנונות לחימה ודרכי התמודדות שונות מול הטורף, לצד פרשנויות תרבותיות שונות, הוא משהו שעוד לא נראה כמותו, וניכר שנערך מחקר גדול על התקופות השונות שבהן מתרחש הסרט. זה מורגש בייחוד בעיצוב האומנותי המרשים – הנופים, הארכיטקטורה, הדמויות והפרטים הקטנים שזורקים אותנו לכל תקופה ומעוצבים בדיוק ובכישרון.
למרות המבנה האומנותי המושקע והיכולת לייצר סצנות אקשן עוצרות נשימה, האנימציה לעיתים סובלת מחוסר עקביות וקופצנות מוזרה, ולכן חוויית הצפייה ואמינות חלק מהסצנות עלולות להיפגם. נוסף על כך, המבנה הסיפורי די הורס את המתח לגבי גורל הדמויות. בתחילת הסרט הצופים מקבלים מבנה כללי שבו מוצגים הסיפורים, אך המבנה הזה חושף פחות או יותר את עתיד הגיבורים, כך שלא קיים מתח או חשש למה שעתיד לקרות לגיבורים, גם כשהם ניצבים מול הטורף, מכיוון שהתוצאה כבר ידועה מראש.
השיא מגיע במערכה האחרונה של הסרט, שבה כל שלוש העלילות מתנגשות והגיבורים שהכרנו מתאחדים. איחוד הדמויות מנקודות זמן שונות כדי להתמודד עם הטורף בקרב אחרון על כוכב הבית שלהם הוא רגע מדהים, שמדגיש גם את ההבדל בין התרבויות ובין התקופות, אך גם את היכולת לעמוד יחד כדי לגבור על אויב משותף ללא צורך בשפה. זה רגע האמת של הסרט ובו הכול פתוח מבחינת הדמויות, אך בפועל הביצוע מהיר ודחוס מדי. הסרט מנסה לדחוס את כל הקונפליקטים ולמצוא פתרונות בזמן הקצר שנותר עד לסיום, והתוצאה היא סצנות מהירות ולא מפותחות מספיק. ככל הנראה זה מתקשר לסצנת האפטר קרדיטס הקצרה, שמגיעה מייד אחרי כתובית הסיום ורומזת על מה שעתיד להגיע בהמשך.
“הטורף: רוצח הרוצחים” סובל מאנימציה לא אחידה ומבנה נרטיבי חלש שעלול לחבל בחוויית הצפייה ולמנוע מהסרט לממש את פוטנציאל המלא השלו. יחד עם זאת, הוא מלא ברעיונות מעניינים, עיצוב ויזואלי מרהיב ורגעים מהנים של אקשן, וגם מציג הצצה מסקרנת לאפשרויות עתידיות בזיכיון שרחוק מסיום.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: אלה אלטר
תמונה באדיבות יח"צ דיסני+
הזיכיון של “הטורף” הוא תופעה קולנועית מרתקת שהחלה ב־1987, עם הסרט הראשון בכיכובו של ארנולד שוורצנגר. מאז נולד יקום עצום ומגוון. חלק מההמשכים הלכו לאיבוד בדרך, אבל הזיכיון זכה לתחייה מרשימה ומפתיעה בשנת 2022 עם “טרף” של דן טרכטנברג. סרטו של טרכטנברג החזיר את הטורף לשורשיו המרושעים ביותר והוכיח שאפשר לקחת את המפלצת האייקונית הזו לתקופות היסטוריות שונות ובכל זאת להצליח לייצר סיפור מותח ובעל משמעות. ההצלחה הזו הותירה את הצופים עם ציפיות גדולות לקראת המשך הזיכיון בניצוחו של טרכטנברג, שחזר לביים את “הטורף: רוצח הרוצחים”, סרט אנתולוגיה מונפש שעלה לאחרונה בדיסני+ ומנסה לקחת את הקונספט המנצח של “טרף” ולהעלות אותו שלב.
“הטורף: רוצח הרוצחים” מחולק לשלוש מערכות עיקריות, שכל אחת מהן מהווה סיפור קצר ועצמאי המתרחש בתקופה היסטורית אחרת ומציגה אנשים שונים המתמודדים מול הטורף.
הפרק הראשון, “המגן”, מתרחש בתקופת הוויקינגים ועוקב אחר אורסה (לינדזי לאונצ’י), ויקינגית חסונה היוצאת למסע נקמה. אחת ההברקות של הסרט היא האופן שבו הוויקינגים מתייחסים לטורף כ”גרנדל” – רפרנס לפואמה האנגלו־סקסית “ביאוולף”, שבה מפלצת דמוית אדם אורבת בחשכה וצדה את החלשים. הבחירה הזו מחברת את הטורף למיתולוגיה של אותה תקופה ומוסיפה עומק.
הפרק השני, “החרב”, שולח את הצופים לתקופת יפן הפיאודלית, שם נינג’ה בשם קנג’י (לואי אוזאווה צ’אנגצ’יין, ששיחק בסרט השלישי בזיכיון) מתעמת עם אחיו הסמוראי על ירושת אביהם. הפרק הזה בולט במיוחד מאחר שכמעט ואין בו דיאלוגים, כך שהאנימציה ושפת הגוף של הדמויות חזקות מאוד ומעבירות את הסיפור בהצלחה. האנימציה, בייחוד בכל הנוגע לעיצוב הרקעים והדמויות, מגיעה כאן לשיאה בעלים הנושרים ובאדריכלות היפנית המסורתית שזורקת אותנו לתקופה המדוברת, וגם בסגנון הלחימה השונה בסצנת הקרב המרתקת.
הפרק השלישי, “הקליע”, מתרחש בארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה. אנחנו פוגשים את טורס (ריק גונזלס), טייס צעיר שרוצה להוכיח את עצמו כטייס קרב ולחקור איומים על בעלות הברית. הפרק הזה מציג את רגעי האקשן הטובים ביותר בסרט (כולל מטוסים שנחתכים בחיתוכים מדויקים באוויר על ידי הטורף), והם שומרים על קצב אחיד ומותח.
הרעיון של סגנונות לחימה ודרכי התמודדות שונות מול הטורף, לצד פרשנויות תרבותיות שונות, הוא משהו שעוד לא נראה כמותו, וניכר שנערך מחקר גדול על התקופות השונות שבהן מתרחש הסרט. זה מורגש בייחוד בעיצוב האומנותי המרשים – הנופים, הארכיטקטורה, הדמויות והפרטים הקטנים שזורקים אותנו לכל תקופה ומעוצבים בדיוק ובכישרון.
למרות המבנה האומנותי המושקע והיכולת לייצר סצנות אקשן עוצרות נשימה, האנימציה לעיתים סובלת מחוסר עקביות וקופצנות מוזרה, ולכן חוויית הצפייה ואמינות חלק מהסצנות עלולות להיפגם. נוסף על כך, המבנה הסיפורי די הורס את המתח לגבי גורל הדמויות. בתחילת הסרט הצופים מקבלים מבנה כללי שבו מוצגים הסיפורים, אך המבנה הזה חושף פחות או יותר את עתיד הגיבורים, כך שלא קיים מתח או חשש למה שעתיד לקרות לגיבורים, גם כשהם ניצבים מול הטורף, מכיוון שהתוצאה כבר ידועה מראש.
השיא מגיע במערכה האחרונה של הסרט, שבה כל שלוש העלילות מתנגשות והגיבורים שהכרנו מתאחדים. איחוד הדמויות מנקודות זמן שונות כדי להתמודד עם הטורף בקרב אחרון על כוכב הבית שלהם הוא רגע מדהים, שמדגיש גם את ההבדל בין התרבויות ובין התקופות, אך גם את היכולת לעמוד יחד כדי לגבור על אויב משותף ללא צורך בשפה. זה רגע האמת של הסרט ובו הכול פתוח מבחינת הדמויות, אך בפועל הביצוע מהיר ודחוס מדי. הסרט מנסה לדחוס את כל הקונפליקטים ולמצוא פתרונות בזמן הקצר שנותר עד לסיום, והתוצאה היא סצנות מהירות ולא מפותחות מספיק. ככל הנראה זה מתקשר לסצנת האפטר קרדיטס הקצרה, שמגיעה מייד אחרי כתובית הסיום ורומזת על מה שעתיד להגיע בהמשך.
“הטורף: רוצח הרוצחים” סובל מאנימציה לא אחידה ומבנה נרטיבי חלש שעלול לחבל בחוויית הצפייה ולמנוע מהסרט לממש את פוטנציאל המלא השלו. יחד עם זאת, הוא מלא ברעיונות מעניינים, עיצוב ויזואלי מרהיב ורגעים מהנים של אקשן, וגם מציג הצצה מסקרנת לאפשרויות עתידיות בזיכיון שרחוק מסיום.
מרשים ויזואלית, חלש נרטיבית
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: אלה אלטר
