היוצר של “שובר שורות” ו”סמול על סול” חוזר עם סדרה דיסטופית חדשה, והפעם היא רחוקה מסמים ומבתי משפט. ב”פלוריבוס” אנחנו נזרקים אל עולם תחת מגפה חריגה, כזו שהופכת את תודעת רוב האנושות לישות קולקטיבית אחת. בעולם כזה, שבו התודעה המשותפת מנכיחה קול אחד בלבד, קרול – סופרת רומנטיקה צינית – היא כמעט חד קרן. דרך נקודת מבטה הסדרה בוחנת מציאות שבה עצם קיומו של “אני” עצמאי הופך לאקט חתרני.

קרול סטרקה (ריי סיהורן) היא סופרת מאלבקרקי, ניו מקסיקו, ואחת ממעט האנשים החסינים להשפעות ה”איחוד” – אירוע שבו נגיף חוצני הפך את מרבית האנושות לתודעה קולקטיבית שלווה. לצידה נמצאת זושיה (קרולינה וידרה), מלווה המשתייכת לקבוצה, ודרך מפגש עם מחוסנים שונים מחפשת קרול דרך לעצור את תהליך ההטמעה ולשמור על זהותה.

הסדרה החדשה של וינס גיליגאן נעשתה בידי בני אדם – וחשוב לו מאוד שנדע את זה. מעבר לשקופית הפתיחה שמצהירה זאת במפורש, המתח בין המושגים “מדע” ו”אומנות” נוכח כבר בדקות הראשונות של הסדרה. היא נפתחת במחקר אסטרונומי, ומסיימת את רצף הפתיחה בדמותה של קרול, היושבת מול קבוצת נשים המתמוגגות למשמע תיאור רומנטיקה זולה במיטבה. המעבר החד הזה אינו מקרי; הוא מציב זה מול זה שני עולמות שנתפסו בעבר כנפרדים בתכלית.

הבינה המלאכותית אומנם מעוררת חרדה רחבה, אך בהוליווד – מקום שבו אנשים כותבים, יוצרים, עורכים, מצלמים ומשחקים ומתפרנסים מכך – האפשרות שיוחלפו בידי מחשב חכם וזול אכן מדירה שינה. אם פעם ההבחנה בין מדע לאומנות הייתה חדה וברורה, הרי שכיום הצ׳אט הידידותי והנגיש מציע גשר שמדלג מעל הפער הזה במהירות וביעילות ומערער על עצם ההבחנה בין יצירה אנושית לחישוב אלגוריתמי.

מי שמחזיקה את הסדרה היא קרול, דמות מורכבת המלאה בסתירות ואאוטסיידרית מהסוג שיודע לשרוד. מצד אחד היא סופרת רומנטיקה שמוכרת לקוראים שלה פנטזיות על אהבה גדולה – אופיום רגשי לנשים וגברים שמחפשים נחמה. מצד שני, היא מסתירה את זהותה המינית ואת מערכת היחסים הלסבית שלה, מתוך הבנה פשוטה שהן עלולות לפגוע בקריירה שבנתה. קרול רגילה להתאים את עצמה. היא יודעת להיות נעימה, נגישה, כזו שלא עושה יותר מדי רעש. אבל ברגע שהמגפה מגיעה, יחד עם התודעה הקולקטיבית, משהו בה מפסיק לשתוק. הצד הכועס, הפצוע, זה של הילדה שנשלחה לטיפולי המרה כדי “לתקן” את מי שהיא – יוצא החוצה. דווקא בעולם שמבקש אחידות ושקט, קרול לא מצליחה, ואולי גם לא רוצה, להיעלם לתוך הקול האחד.

אם צועדים צעד אחורה ומתבוננים בסדרה בכללותה, קשה לפספס גם את הביקורת החברתית־פוליטית שמבעבעת מתחת לפני השטח. “פלוריבוס” מציבה זה מול זה שני מודלים מוכרים: הקפיטליזם האמריקאי, שמקדש אינדיבידואליות והצלחה אישית, מול רעיון קולקטיבי סוציאליסטי שמבטיח שוויון, סדר והרמוניה – גם אם במחיר הייחוד. בעולם שבו כולם חולקים תודעה אחת אין זיהום אוויר, אין גבולות, אין בזבוז חשמל ואין פסולת מיותרת. אין צורך בעומס עובדים בבתי חולים, ואין תורים מתישים בשדות תעופה – כל מנגנוני הבקרה והבירוקרטיה פשוט נעלמים. אבל במקביל נעלם גם משהו בסיסי הרבה יותר: אין נפרדות, אין רצון אישי, אין ייחוד, אין אופי ואין ריבוי של נקודות מבט. העולם אולי יעיל יותר, אבל הוא נצבע בצבע קבוע.

אחת החוזקות המרכזיות של הסדרה היא היכולת שלה לשאול כמה שיותר שאלות – מהקטנות והיום־יומיות ועד הגדולות והקיומיות ביותר. היא עושה זאת בהומור, ברגש ובחוכמה, בלי להתיימר לספק תשובות ברורות. להפך, היא מבקשת לערער, להזיז משהו בפנים ולאפשר לצופה לגבש עמדה בעצמו. בתוך תקופה עמוסה בשאלות על זהות, טכנולוגיה, אומנות ועתיד האנושות הסדרה מתעקשת לחפש תקווה – וגם חופש. לא כהבטחה, אלא כאפשרות.

“פלוריבוס” מתרחשת בעולם שבו כולם חולקים תודעה אחת, אך מחוצה לו – בעולם שבו כל אחד אחראי למחשבותיו, לבחירותיו ולרגשותיו – נרשמת כמעט תמימות דעים סביב האיכות והחשיבות של יצירתו החדשה של וינס גיליגאן. כמו הדמות הראשית שלה, קרול, גם הסדרה עצמה היא סוג של חד קרן: חריגה, חכמה, ומלאת אמון בכוחן של תודעה אנושית, בחירה חופשית ויכולת להרגיש – גם בתקופה שמנסה לשכנע אותנו לוותר עליהן.