השנה היא 1957. הסופר רוברט בלוך נמצא בתהליכי סיום כתיבת הספר “פסיכו”, ופרשה מזעזעת מתעוררת בקרבתו: נתפס רוצח סדרתי בשם אד גיין, שרצח כמה אנשים שעברו בסביבת חוותו ויצר מגופותיהם מזכרות, החל מכלי אוכל ועד ביגוד. תיאורים אלה לא רק מעוררים חלחלה, אלא גם יוצרים קונוטציה ברורה לרוצחים מתוך יצירות אימה שקיבלו השראה מהפרשה – הבולטים הם בופאלו ביל מתוך “שתיקת הכבשים” ולת’רפייס, כוכב “המנסרים מטקסס”. הקשר הזה לעיתים קרובות מעלה גם את נורמן בייטס מתוך “פסיכו”, אך הקשר שלו לרוצח האמיתי שונה ממה שנדמה לנו.

אד גיין זוכה לאזכור במשפט בודד בספרו המקורי של רוברט בלוך, בפרק שלפני האחרון. בלוך עצמו ציין שמדובר בהערה שהוסיף בשלבי סיום הכתיבה, כשרוב הסיפור היה מוצק. אך הקשר בין בייטס הבדיוני לבין גיין האמיתי התטשטש ככל שהתפרסמו פרטים נוספים על הפרשה. הפרט החשוב ביותר שטשטש את הגבול בין המציאות החומרית לבין הספרות היה הקשר הרעיל של גיין עם אימו, שהתגלה בפני בלוך שנים אחרי פרסום הספר ובכורת העיבוד של היצ’קוק. למעשה, בלוך ניסה להציג ב”פסיכו” את הרעיון של מפלצת שאף אחד לא חושד בה. למרות זאת, השיח סביב “פסיכו” הפך את אד גיין ונורמן בייטס להיות כמעט שמות נרדפים, ובכך יצר מיתוס סביבם, אף על פי שמדובר בקשר מקרי.

הרעיון העקרוני של בלוך נשאר אפקטיבי ביותר, גם יותר מחמישים שנה לאחר מכן, בין אם בכתב או בתמונה נעה. מצד אחד, השנים החולפות גרעו מהאימה של הסיפור, אך מצד שני המתח נשאר עצום כמו אז. על יצירת המופת של היצ’קוק כבר נאמר הכול, אך לכבוד שבוע הספר ראוי להתמקד דווקא במקור של בלוך. קריאת הספר לאחר צפיות רבות בעיבוד הקולנועי מותירה הפתעות בקרב הקורא, לא בעלילה עצמה, אלא בדרך שבה מועבר הסיפור. בניגוד לסרט, שמשנה את נקודת המבט של הסיפור רק פעם אחת – לאחר רציחתה של מריון קריין – הספר מחליף את נקודת המבט כמעט בכל פרק. אנחנו עוברים בין מארי קריין (מריון בסרט), נורמן בייטס, סם לומיס, ליילה קריין והבלש ארבוגסט. המעברים האלה מתואמים היטב, ומשאירים את הקורא על קצה הכיסא.

הבדל משמעותי בין הפורמט הקולנועי והספרותי נמצא בפרקים שמועברים מנקודת המבט של נורמן. בסרט ישנן סצנות בודדות שמגלות את הפסיכוזה מאחורי הרוצח, אך הספר מעמיק בהם הרבה יותר. שישה מתוך 17 פרקי הספר מוצגים מנקודת מבטו של נורמן, ואלה מראים עד כמה מדובר בדמות מופרעת ובלתי שפויה. דווקא דרך הכתב הדיאלוגים שנורמן הוזה עם אימו זוכים לאמינות רבה יותר מצד הכותב, משום שאין שום רמז שאפשר לראות לנסיבות האמיתיות של השיחות הללו. נורמה בייטס מתוארת כדמות לכל דבר, שנמצאת פיזית עם בנה, בניגוד לסרט, שברובו מציג את נורמה רק באמצעות קולה.

גם סיפור הרקע של נורמן זוכה להתמקדות נוספת בספר. סרטו של היצ’קוק תיאר רק את היחסים בין נורמן לאימו, אך הספר גם מציג דמות נוספת, ג’ו קונסידין, המאהב של נורמה. כניסה של אישיות כזו לחיים של נורמן מערערים אותו, שכן אימו חינכה אותו להימנע ממערכות יחסים רומנטיות. נורמן לא יכול היה לסבול לראות את אימו מקבלת סיפוק רומנטי ומיני, ומערכת היחסים הזו הייתה הזרז שלו להפוך לרוצח. רקע זה מועבר לקורא באמצעות מונולוג של נורמן כשהוא שיכור. מצב זה הוא מאפיין נוסף בספר שלא תורגם בסרט – האלכוהוליזם של נורמן. בין השורות ניתן לזהות כי השתייה המופרזת היא זו שהופכת את נורמן לרוצח. האפיון הזה גם הופך את נורמן לדמות משמעותית פחות סימפטית, בניגוד לסרט, שהציג אותו בעיקר כקורבן של טראומת ילדות חמורה.

מאפיין משותף לשתי היצירות הוא הדיון בסוף סביב מגדרו של נורמן, באמירה המפורסמת כי הוא לא טרנסווסטיט – מינוח מיושן לקרוס דרסינג, כלומר לבישת פרטי ביגוד של מגדר אחר (ולא, זה לא אותו דבר כמו להיות טרנסג’נדר). מוסבר כי הלבוש של נורמן בתור אימו נעשה לא במודע, אלא מתוך פיצול אישיות, בניגוד לקרוס דרסניג, שנעשה במכוון. אולי המינוח של טרנסווסטיט הוא מיושן ופוגעני במציאות של היום, אך ההקשר מנתק את הספר והסרט מכל קוויריות אפשרית כמעט. וזה ראוי לציון בייחוד לאור ההצטלבות בין שבוע הספר וחודש הגאווה, כדי לנפץ מיתוס נוסף בשיח סביב “פסיכו” שמנסה להציגו בתור סיפור פוגעני במהותו כלפי הקהילה הטרנסית – טענה שרחוקה מלהיות חדה וברורה.

אין עוררים על ההשפעה מרחיקת הלכת של “פסיכו”. בתוך פחות משנה הספר עובד לקולנוע ובכך הפך להיות אב רוחני לסגנון הסלאשר, שקבע מאפיינים שנמצאים בסגנון עד היום: התמקדות הסיפור ברוצח, המיניות של הדמויות ושילוב מסרים חברתיים. אפשר לזהות את השפעתו על קלאסיקות כמו “האלווין” ו”חג ההודיה” המודרני. ההשפעות הללו נמצאות גם בעולם הספרותי, בייחוד ברומן “שתיקת הכבשים” מאת תומאס האריס, שלקח את ההשראה מהמקרה של אד גיין לשלב הבא. זהו למעשה גם חלק מגל בספרות אימה ששאבה השראה מ”פסיכו” והפכה את סיפוריה לאנושיים יותר. נוסף על כך, הטשטוש בין הבדיוני למציאות השפיעה על הדרך שבה דנים כיום ברוצחים סדרתיים, בין השאר בשיח הסנסציוני סביבם בתכני “פשע אמיתי”. בכך הוכיח בלוך שהאימה האמיתית אינה טמונה בהכרח במפלצות על־טבעיות, אלא בתוכנו – בפוטנציאל האנושי להפוך למפלצת.