החבילה השלמה. מתוך "כשהארי פגש את סאלי"

מותו האלים והכואב של רוב ריינר מגיע בתוך ספרה נוראה של אירועים שעוברים העולם הזה והאנושות ב־2025. אבל כל ההספדים שמילאו את הפיד שלי היו בסימן של תקווה, של אותם ילדים שגדלו על הטקסטים המופלאים של ריינר, שלנצח יהדהדו מורשת של עשייה שכל כולה טיפוח אהבה ענקית לקולנוע.

ריינר, הג’וקר הקולנועי האמיתי, ידע לנוע בין תפקידים מול המצלמה ומאחוריה בעודו מלהטט בין סוגות קולנועיות שונות – החל מסרטי ילדים ונוער (“הנסיכה הקסומה”, “אני והחבר’ה”), מותחנים פסיכולוגיים (“מיזרי”), קומדיות רומנטיות (“כשהארי פגש סאלי”) ודרמות זוכות פרסים (“בחורים טובים”). ואף על פי כן כמה חברים שאלו אותי הבוקר “זה לא האיש שמשחק את אבא של ג’סי ב’בחורה החדשה’?” התשובה היא כמובן כן. ריינר עשה הכול, ממש־ממש טוב.

אבל מפני שאני עוברת אורח פה בגיקלופדיה, זה יהיה לא מנומס לפרוץ ללא הצגה מוקדמת: אני מעיין, בת 30 וקצת והקטע הגיקי שלי הוא קצת אחר – אני אוהבת קומדיות רומנטיות. מאוד. למה? קצרה היריעה (או הטור) מלהרחיב, אבל משימת חיי היא לתת לז’אנר הזה את המעמד המגיע לו בשיח הקולנועי, ובעמודים שלי עולים טקסטים על קומדיות רומנטיות שיגרמו לכם להתאהב ואזהרות שיגרמו לכם לסמוך עליי כשאני אומרת שזה ז’אנר מופלא.

לצערי, מותו הטרגי של המאסטר מביא אותי לכאן כדי לחלוק לו כבוד אחרון עם “אם כל הקומדיות הרומנטיות”, “הסנדק” של הז’אנר, אחד הסרטים הכי מצוטטים, מאלה שנאמר עליהם כבר הכול. על התסריט שלו חתומה מאסטרית אחרת, נורה אפרון, שגם עזבה את העולם הזה מוקדם מדי, אבל את “כשהארי פגש את סאלי” מ־1989 ביים רוב ריינר.

 

 

העלילה עוקבת אחרי הארי (בילי קריסטל) וסאלי (מג ריאן), שנפגשים בנסיעה משותפת משיקגו לניו יורק, ומה נגיד? החיבה שם לא מתעוררת. היא לא תתעורר גם חמש שנים לאחר מכן, בטיסה אקראית שבה ייפגשו בשנית. זה יקרה רק בפעם השלישית, שבה יהפכו לחברי אמת ויקראו תיגר על ההצהרה של הארי בתחילת הסרט שלפיה “גבר ואישה לעולם לא יוכלו להיות רק חברים”. עלילה פשוטה לכאורה, ועם זאת – כמה קשה ומורכב לייצר סרט מוקפד כל כך בתוך מסגרת בסיסית שכזאת?

“כשהארי פגש את סאלי” הוא לא פחות ממבריק. אפרון כתבה תסריט שנון וקולח, רווי דיאלוגים שמפרים את העלילה בערך מוסף, הרבה מעבר לנרטיב “מאויבים לאוהבים”, “בני זוג לא מתאימים” ושלל הרכיבים המוכרים של הז’אנר. אבל רוב ריינר הוא זה ששומר על הקצב הנכון, לא מאפשר לצופה להרגיש שהוא יכול לשחרר אחיזה וריכוז. תמיד קורה משהו, ואפילו שהדרמה כביכול לא חזקה, הסרט מעניין מאוד, בעיקר הודות ליכולת שלו לזקק את הקומיות דווקא מרגעים קטנים. תוסיפו לזה את הליהוק, שבי אישית יוצר געגוע לזמנים אחרים: מג ריאן ובילי קריסטל הם שחקנים מעולים שנראים רגיל. הם יפים, הם מלאי קסם, אבל הם אנשים רגילים ואמיתיים, כאלה שאפשר למצוא את עצמנו בהם ולהאמין למכאובים שלהם. זו הסיבה שהרגעים ההומוריסטיים אמינים יותר – הגיוני שמג ריאן תתוודה על חיי המין שלה באמצע דיינר עמוס; זה איכשהו קצת פחות אמין כשדברים כאלה מולבשים על שחקנית כמו סידני סוויני.

 

 

דוגמה אדירה לפוטנציאל הקומי ברגעים קטנים בסרט מופיעה בסצנה שבה הארי מספר לג’ס (ברונו קירבי) שאשתו עזבה אותו לטובת גבר אחר. השיחה מתקיימת תוך כדי משחק פוטבול, והקהל הנלהב מסביבם יוצר “גל” אנושי ומכריח אותם לקום ולהריע תוך כדי שהארי מגולל את הסיפור הכואב.

הסרט מחזיק בהרבה רגעים שהפכו לאייקונים וגם בסצנות מצוטטות, ובראשן כאמור, סצנת הדיינר, שבה מג ריאן מזייפת אורגזמה מול קהל סועדים ומוכיחה את היכולת הנשית להעלות מופע שלם של הנאה שקרית בלי שהצד השני ידע מכך. הסצנה הזאת היא לא רק אחת הידועות בקולנוע; היא גם סצנה שמזקקת היטב מה עובד בסרט הזה. לסרט אקספוזיציה ארוכה יחסית – נדרשות להארי וסאלי כ־50 דקות קולנועיות להפוך לחברים – ובסצנת הדיינר הם כבר בקשר אפלטוני קרוב, ולכן מסוגלים לנהל אינטימיות רגשית, שהיא רכיב מרכזי בבסיס כל קשר רומנטי חיובי. הארי מספר לסאלי על חוויה מינית שחווה עם אישה באופן משוחרר וכן, ואילו סאלי יכולה לבקר אותו בלי לחשוש מההשלכות, עד שמגיעה נקודה שבה מתקיים היפוך בין הדמויות – סאלי הקפוצה והמדויקת תביים אורגזמה קולנית בעוד הארי המשוחרר והכריזמטי יחוש מבוכה ובלבול. זאת לא רק קומדיה וזה לא רק דיאלוג על יחסים – יש פה עומק ובחירות שמצליחות “לכבוש” את הצופה. אם אתם שואלים אותי, זה מה שחסר לקומדיות הרומנטיות של העת האחרונה – הבחירות הנכונות שייצרו עומק הומוריסטי־רומנטי.

ב־96 דקות הסרט הזה הוא החבילה השלמה. לא חסר בו כלום, אין בו עודפות והסוגיות שהוא מעלה מחזיקות. הוא פשוט יעלה בכם חיוך, ואני מתערבת שגם לקוראים הקשוחים כאן תיווצר לחלוחית קלה בקצה בעין בסוף הסרט. אם דילגתם עליו, צפיתם בו בגיל ממש צעיר, חשבתם שאין לכם תזמון טוב ושלל התירוצים המתקבלים –בבקשה, תצפו ב”כשהארי פגש את סאלי”. יקרה לכם שם איזה קסם מיוחד, כזה שיגרום לכם להבין שאתם רוצים ששארית חייכם תתחיל כמה שיותר מהר.

בכל פעם שרע לי, שכואב קצת, שמשהו לא מסתדר או שסתם בא לי לדעת שיהיה טוב – זה הסרט שלי. אז תודה לך, רוב, שלימדת אותי שיש ז’אנר אחד מופלא שבו תמיד אמצא את עצמי. נתגעגע.

פחות

אהבתי

נכתב על ידי:

About the Author: מעיין שביט

מעיין שביט
מפיקה ועורכת תוכן. כותבת על קומדיות רומנטיות ואוהבת אותן יותר מכל ז'אנר אחר. מזל תאומים וסוויפטית בנשמה.
  1. Avatar
    חרוב דצמבר 16, 2025 בשעה 17:11 הגב

    כתיבה מדהימה
    אבידה גדולה לעולם הקולנוע :/

  2. Avatar
    ענת דצמבר 16, 2025 בשעה 16:41 הגב

    איזה כייפ לקרוא אותך..כמה אוהבת את הסרט.

  3. Avatar
    שמעון דצמבר 16, 2025 בשעה 12:02 הגב

    כתיבה מרגשת וקולחת! תענוג לקרוא.
    וגעגועים לאבא של ג’ס….

  4. Avatar
    ר. ש. מורגן דצמבר 16, 2025 בשעה 10:21 הגב

    כמו תמיד את פשוט מופלאה. הגיע הזמן לטור קבוע

החבילה השלמה. מתוך "כשהארי פגש את סאלי"

מותו האלים והכואב של רוב ריינר מגיע בתוך ספרה נוראה של אירועים שעוברים העולם הזה והאנושות ב־2025. אבל כל ההספדים שמילאו את הפיד שלי היו בסימן של תקווה, של אותם ילדים שגדלו על הטקסטים המופלאים של ריינר, שלנצח יהדהדו מורשת של עשייה שכל כולה טיפוח אהבה ענקית לקולנוע.

ריינר, הג’וקר הקולנועי האמיתי, ידע לנוע בין תפקידים מול המצלמה ומאחוריה בעודו מלהטט בין סוגות קולנועיות שונות – החל מסרטי ילדים ונוער (“הנסיכה הקסומה”, “אני והחבר’ה”), מותחנים פסיכולוגיים (“מיזרי”), קומדיות רומנטיות (“כשהארי פגש סאלי”) ודרמות זוכות פרסים (“בחורים טובים”). ואף על פי כן כמה חברים שאלו אותי הבוקר “זה לא האיש שמשחק את אבא של ג’סי ב’בחורה החדשה’?” התשובה היא כמובן כן. ריינר עשה הכול, ממש־ממש טוב.

אבל מפני שאני עוברת אורח פה בגיקלופדיה, זה יהיה לא מנומס לפרוץ ללא הצגה מוקדמת: אני מעיין, בת 30 וקצת והקטע הגיקי שלי הוא קצת אחר – אני אוהבת קומדיות רומנטיות. מאוד. למה? קצרה היריעה (או הטור) מלהרחיב, אבל משימת חיי היא לתת לז’אנר הזה את המעמד המגיע לו בשיח הקולנועי, ובעמודים שלי עולים טקסטים על קומדיות רומנטיות שיגרמו לכם להתאהב ואזהרות שיגרמו לכם לסמוך עליי כשאני אומרת שזה ז’אנר מופלא.

לצערי, מותו הטרגי של המאסטר מביא אותי לכאן כדי לחלוק לו כבוד אחרון עם “אם כל הקומדיות הרומנטיות”, “הסנדק” של הז’אנר, אחד הסרטים הכי מצוטטים, מאלה שנאמר עליהם כבר הכול. על התסריט שלו חתומה מאסטרית אחרת, נורה אפרון, שגם עזבה את העולם הזה מוקדם מדי, אבל את “כשהארי פגש את סאלי” מ־1989 ביים רוב ריינר.

 

 

העלילה עוקבת אחרי הארי (בילי קריסטל) וסאלי (מג ריאן), שנפגשים בנסיעה משותפת משיקגו לניו יורק, ומה נגיד? החיבה שם לא מתעוררת. היא לא תתעורר גם חמש שנים לאחר מכן, בטיסה אקראית שבה ייפגשו בשנית. זה יקרה רק בפעם השלישית, שבה יהפכו לחברי אמת ויקראו תיגר על ההצהרה של הארי בתחילת הסרט שלפיה “גבר ואישה לעולם לא יוכלו להיות רק חברים”. עלילה פשוטה לכאורה, ועם זאת – כמה קשה ומורכב לייצר סרט מוקפד כל כך בתוך מסגרת בסיסית שכזאת?

“כשהארי פגש את סאלי” הוא לא פחות ממבריק. אפרון כתבה תסריט שנון וקולח, רווי דיאלוגים שמפרים את העלילה בערך מוסף, הרבה מעבר לנרטיב “מאויבים לאוהבים”, “בני זוג לא מתאימים” ושלל הרכיבים המוכרים של הז’אנר. אבל רוב ריינר הוא זה ששומר על הקצב הנכון, לא מאפשר לצופה להרגיש שהוא יכול לשחרר אחיזה וריכוז. תמיד קורה משהו, ואפילו שהדרמה כביכול לא חזקה, הסרט מעניין מאוד, בעיקר הודות ליכולת שלו לזקק את הקומיות דווקא מרגעים קטנים. תוסיפו לזה את הליהוק, שבי אישית יוצר געגוע לזמנים אחרים: מג ריאן ובילי קריסטל הם שחקנים מעולים שנראים רגיל. הם יפים, הם מלאי קסם, אבל הם אנשים רגילים ואמיתיים, כאלה שאפשר למצוא את עצמנו בהם ולהאמין למכאובים שלהם. זו הסיבה שהרגעים ההומוריסטיים אמינים יותר – הגיוני שמג ריאן תתוודה על חיי המין שלה באמצע דיינר עמוס; זה איכשהו קצת פחות אמין כשדברים כאלה מולבשים על שחקנית כמו סידני סוויני.

 

 

דוגמה אדירה לפוטנציאל הקומי ברגעים קטנים בסרט מופיעה בסצנה שבה הארי מספר לג’ס (ברונו קירבי) שאשתו עזבה אותו לטובת גבר אחר. השיחה מתקיימת תוך כדי משחק פוטבול, והקהל הנלהב מסביבם יוצר “גל” אנושי ומכריח אותם לקום ולהריע תוך כדי שהארי מגולל את הסיפור הכואב.

הסרט מחזיק בהרבה רגעים שהפכו לאייקונים וגם בסצנות מצוטטות, ובראשן כאמור, סצנת הדיינר, שבה מג ריאן מזייפת אורגזמה מול קהל סועדים ומוכיחה את היכולת הנשית להעלות מופע שלם של הנאה שקרית בלי שהצד השני ידע מכך. הסצנה הזאת היא לא רק אחת הידועות בקולנוע; היא גם סצנה שמזקקת היטב מה עובד בסרט הזה. לסרט אקספוזיציה ארוכה יחסית – נדרשות להארי וסאלי כ־50 דקות קולנועיות להפוך לחברים – ובסצנת הדיינר הם כבר בקשר אפלטוני קרוב, ולכן מסוגלים לנהל אינטימיות רגשית, שהיא רכיב מרכזי בבסיס כל קשר רומנטי חיובי. הארי מספר לסאלי על חוויה מינית שחווה עם אישה באופן משוחרר וכן, ואילו סאלי יכולה לבקר אותו בלי לחשוש מההשלכות, עד שמגיעה נקודה שבה מתקיים היפוך בין הדמויות – סאלי הקפוצה והמדויקת תביים אורגזמה קולנית בעוד הארי המשוחרר והכריזמטי יחוש מבוכה ובלבול. זאת לא רק קומדיה וזה לא רק דיאלוג על יחסים – יש פה עומק ובחירות שמצליחות “לכבוש” את הצופה. אם אתם שואלים אותי, זה מה שחסר לקומדיות הרומנטיות של העת האחרונה – הבחירות הנכונות שייצרו עומק הומוריסטי־רומנטי.

ב־96 דקות הסרט הזה הוא החבילה השלמה. לא חסר בו כלום, אין בו עודפות והסוגיות שהוא מעלה מחזיקות. הוא פשוט יעלה בכם חיוך, ואני מתערבת שגם לקוראים הקשוחים כאן תיווצר לחלוחית קלה בקצה בעין בסוף הסרט. אם דילגתם עליו, צפיתם בו בגיל ממש צעיר, חשבתם שאין לכם תזמון טוב ושלל התירוצים המתקבלים –בבקשה, תצפו ב”כשהארי פגש את סאלי”. יקרה לכם שם איזה קסם מיוחד, כזה שיגרום לכם להבין שאתם רוצים ששארית חייכם תתחיל כמה שיותר מהר.

בכל פעם שרע לי, שכואב קצת, שמשהו לא מסתדר או שסתם בא לי לדעת שיהיה טוב – זה הסרט שלי. אז תודה לך, רוב, שלימדת אותי שיש ז’אנר אחד מופלא שבו תמיד אמצא את עצמי. נתגעגע.

נכתב על ידי:

About the Author: מעיין שביט

מעיין שביט
מפיקה ועורכת תוכן. כותבת על קומדיות רומנטיות ואוהבת אותן יותר מכל ז'אנר אחר. מזל תאומים וסוויפטית בנשמה.
  1. Avatar
    חרוב דצמבר 16, 2025 בשעה 17:11 הגב

    כתיבה מדהימה
    אבידה גדולה לעולם הקולנוע :/

  2. Avatar
    ענת דצמבר 16, 2025 בשעה 16:41 הגב

    איזה כייפ לקרוא אותך..כמה אוהבת את הסרט.

  3. Avatar
    שמעון דצמבר 16, 2025 בשעה 12:02 הגב

    כתיבה מרגשת וקולחת! תענוג לקרוא.
    וגעגועים לאבא של ג’ס….

  4. Avatar
    ר. ש. מורגן דצמבר 16, 2025 בשעה 10:21 הגב

    כמו תמיד את פשוט מופלאה. הגיע הזמן לטור קבוע