העונה השנייה של “סנדמן” ממשיכה בדיוק מהמקום שבו הסתיימה העונה הראשונה (אחרי כמעט שלוש שנים ארוכות), ולפני שמתחילים חשוב להיזכר מה קרה שם. בעונה הראשונה הכרנו את מורפיאוס, אל החלומות, אחד משבעת האין־סופיים, שנלכד בשבי למשך מאה שנים. בשחרורו הוא מגלה שממלכת החלומות שלו חרבה, שרבים מהמשרתים שלו נעלמו או בגדו ושכוחותיו פזורים בין בני אדם ושדים. לאורך העונה הוא נאלץ לשחזר את שלושת כלי הכוח שלו – הקסדה, השק והחלוק – ולבסוף להתמודד עם איום שעלול לקרוע את מרקם המציאות עצמה. העונה הסתיימה כשמורפיאוס הציל את העולם מהמערבולת והחזיר לעצמו את השליטה על ממלכתו, אך נאלץ להתמודד עם מחיר אישי כבד והבנה שישנם אויבים, כמו השדים בגיהינום והתחבולות של “תשוקה”, שלא ויתרו עליו לרגע.

בעונה השנייה הסיפור נעשה מעניין יותר ומכניס אותנו עמוק יותר אל עולמו של מורפיאוס (טום סטרידג’). העלילה מתמקדת בהתמודדות של מורפיאוס עם ההיסטוריה שלו, עם טעויות העבר ועם היחסים הסבוכים (והאין־סופיים) במשפחתו, שמגלמת רעיונות יותר מאשר בני אדם: תשוקה, ייאוש, מוות, הרס, בלבול וגורל. כבר בפרקים הראשונים אנחנו נחשפים לאווירה כבדה יותר, כזו המבוססת על קצב איטי ועולם ויזואלי מרהיב שנראה כאילו נלקח היישר מתוך דפי הקומיקס של ניל גיימן. הסיפור נוגע במסעות בין ממלכות שונות כגון מממלכת החלום ההרוסה, דרך הגיהינום עצמו, ועד מפגשים עם ישויות נצחיות אחרות, והוא עושה זאת תוך שמירה על תחושה ויזואלית ורעיונית שמזכירה יותר אגדה מאשר סדרת פנטזיה רגילה. העונה הזו מיוחדת בזכות תחושת ההתבגרות של הסדרה עצמה: היא פחות עסוקה בריצה בין קרבות וכיבושים, ובמקום זאת מעמיקה ברגשות של דמות שכמעט ואינה אנושית.

ככל שהעונה מתקדמת, הקצב שלה מזמין את הצופה להישאב עוד ועוד לעולם של גיימן. העלילה נבנית דרך רצף של סיפורים קטנים שמתחברים לתמונה גדולה יותר, ואנחנו רואים את מורפיאוס מתמודד עם החלטות קשות הנוגעות לאהבות ישנות, לאכזבות ולקשרים משפחתיים, ובסוף גם למחירים שהוא מוכן לשלם כדי לשמור על האיזון בין עולמות החלום והמציאות. הסדרה מצליחה לשמר את המתח בלי להשתמש יותר מדי במהלכים זולים, אין כאן קליף האנגרס מעצבנים בסוף כל פרק אלא סיפור שמתקדם באופן שוטף, לפעמים נעים ולפעמים מטריד. האווירה האפלה נשברת מדי פעם בעיקר במפגשים עם דמויות צבעוניות יותר, כמו בלבול, שמביאה איתה שובבות מוזרה, שמרככת את מורפיאוס הכבד. גם המפגש עם דמויות משנה מהעונה הראשונה מוסיף רובד נוסטלגי, ונדמה שכל הסיפורים הקטנים מהעונה הקודמת מתחילים סוף־סוף להתחבר למשהו גדול בהרבה.

אי אפשר להתעלם מהעוצמה האומנותית של העונה השנייה. היא נראית כמו סדרה שנבנתה מתוך אהבה אמיתית לחומר המקור הודות לתפאורות עשירות, לעיצוב תלבושות מרהיב ולתחושה של יצירה קולנועית בכל פרק. הסדרה מצליחה לשמור על הטון הפואטי של הקומיקס המקורי ולהביא אותו למסך בצורה מהודקת יותר מהעונה הראשונה. גם מי שלא מכיר את הקומיקס יוכל למצוא כאן סדרת פנטזיה מהפנטת, כזו שלא מנסה להתחנף לצופה אלא דורשת ממנו להאט ולצלול פנימה.

העונה השנייה של “סנדמן” היא חוויה טלוויזיונית. היא לא מתאימה למי שמחפש אקשן מהיר או דרמה קצבית, אלא למי שמוכן להיכנס לעולם אחר, חלומי, ולתת לעצמו להיסחף לתוך קצב איטי ומדוד. כן, לפעמים יש רגעים קצת מעייפים, אבל בסופו של דבר זו סדרה שלא דומה לשום דבר אחר על המסך כרגע, ומי שמוכן להיכנס לראש של ניל גיימן ולטייל בין חלומות וסיוטים ימצא כאן עונה שנייה שמספקת גם סגירת מעגלים וגם פתיחת דלתות חדשות לעולם אין־סופי של פנטזיה.