עונה נוספת לסדרת הסטרימינג “צמרמורת: ההיעלמות”, המבוססת על ספרי האימה לילדים שזכו להצלחה עולמית עלתה לאחרונה לדיסני פלוס. החדשות הטובות: דייוויד שווימר שם, היא עוסקת בסיפור מוזר מספיק כדי למשוך תשומת לב והיא לא דורשת היכרות זעירה אפילו עם העונה הקודמת. החדשות הרעות: גם צדדיה החזקים לא מצדיקים צפייה בשמונה פרקים.

העונה השנייה עוסקת במסתורין סביב פרשה על־טבעית שבמרכזה חבורת נערים שירשו מהוריהם את הקשר לסיפור היעלמות שהפך לאגדה מקומית ובו מתו כמה ילדים. הכול התחיל כשארבעה ילדים החליטו לערוך מין אתגר אומץ ולישון במקום רדוף לכאורה, שעל פי השמועה נערכו שם ניסויים ממשלתיים אכזריים בילדים. 30 שנה אחר כך נסחפת לתוך הסיפור חבורת ילדים נוספת, בהם זוג תאומים שמגיעים לגור אצל אביהם הגרוש בחופשת הקיץ. האב, המגולם על ידי שווימר, הוא אח של אחד הילדים מפרשת ההיעלמות מהעבר, והאירוע השאיר בו צלקת שלא מגלידה, בעוד הוא ממשיך לעסוק ולחקור מה אירע לאחיו.

בדומה לספרים שעליהם מבוססת הסדרה, “צמרמורת: ההיעלמות” היא תוצר מצועצע למדי. היא לא חכמה במיוחד – לא באופן שבו היא משחקת עם הישות העל־טבעית שמתיימרת להיות מאיימת אך יוצאת בעיקר קרינג’ית ומטופשת לרוב, ובטח שלא בתסריט. הכתיבה רצופה בדיאלוגים לא אמינים וברומנטיקת נעורים שמשתלטת על העלילה. העיסוק ההורמונלי נותן פייט לישות המפחידה, ולא בטוח מה יותר לא נוח לצפייה.

יש פער ניכר בין תחילת העונה לסופה. נראה שבהתחלה יש לה אג’נדה והיא נוקטת טקטיקות חכמות מאוד לבניית מתח וציפייה. אך ככל שהיא מתקדמת הכול קורס תחת שלל מרכיבים טלוויזיוניים בפרט או אומנותיים בכלל – וזה רק הפער הראשון שמעיב על הצפייה. הפער השני קשור, ובכן, בכל השאר. סיפור השלד עצמו מחזיק מים ומעורר עניין, אך כל מה שעוטף אותו – לא. רבים מהאירועים המתרחשים בסדרה הם קומיים במובהק ולא במקומות הנכונים, מה שמסיט את הקשב וגורם לאימה ב”צמרמורת” להיעלם בתוך שצף־קצף של שעמום ועשייה טלוויזיונית מטופשת. מלבד השחקנים המבוגרים (בעיקר דייוויד שווימר) היא מלוהקת נורא. המשחק של חבורת הנערים לא תורם לפחד, לדרמה או לתחושה כי מדובר בבני אנוש. תוסיפו לכך אפקטים ממוצעים ואפילו גרועים לפרקים, והמסקנה לא מאחרת להגיע – “צמרמורת”, מעל הכול, היא בזבוז זמן, חסרת יצירתיות ומעוף. היא לא מצמררת או משעשעת, מצחיקה או מפחידה. הדבר היחיד שמעניין בה הוא הדמיון של שווימר לדמות שגילם ב”חברים”.

מדובר בסדרת אנתולוגיה. אולם העונה השנייה מעתיקה את המוטיבים והתמות שאפיינו את הראשונה, אך היא עושה זאת בצורה לא טובה, וההבדלים היחידים ביניהן הם שווימר ורמת השעמום. אומנם יש לה הבלחות מעניינות ואפילו מצחיקות, ורוס – סליחה, סליחה, שווימר – ממש מככב פה, אף על פי שבפועל התפקיד שלו הוא משני. אבל מול נקודות השוואה כמו העונה הקודמת או סדרות מופת השייכות לז’אנר כמו “דברים מוזרים”, “צמרמורת: ההיעלמות” היא חיוורת, צנומה ולא מביאה כלום לשולחן. בסופו של דבר היא לא מעניקה תרומה הולמת לבילד אפ ואין בה מכניקה פואטית קוהרנטית – לא מבחינה נרטיבית ולא מבחינה אסתטית. זו סתם סדרה שיוצאת קירחת מכל הכיוונים, והצמרמורת הכי גדולה שהיא מעוררת נובע מהקרינג’יות של המשחק הנורא של מרבית הקאסט.