לאחר שלוש שנים של המתנה מורטת עצבים סוף־סוף עלתה לנטפליקס העונה השנייה של “ארקיין: ליגת האגדות” (Arcane: League of Legends), ולמרבה הצער היא גם האחרונה. העונה הראשונה הייתה משב רוח רענן ומיוחד בנוף סדרות האנימציה למבוגרים בפרט ומדיום האנימציה בכלל, ובקלות ניתן להגדיר אותה כיצירת מופת. גם מי שלא נגע במשחק המחשב שעליו היא מבוססת נסחף לטירוף של הסדרה, שעוטרה, בצדק רב, בשלל מחמאות, שבחים ופרסים. אז אחרי שהעונה הראשונה פרצה אין־ספור תקרות זכוכית, האם העונה השנייה תוכל להגיע אפילו גבוה יותר? כן, אבל עם כמה כוכביות ממש קטנות.

מי שלא זוכר את אירועי העונה הראשונה יכול להיעזר בריקאפ קצר וממוקד שנטפליקס עצמה מספקת (וגם עליו אפשר לדלג, כמיטב המסורת). ציר העלילה הראשי הוא הקונפליקט הטרגי־דרמטי בין שתי האחיות ויולט, שנקראת גם ויי, ופאודר, שמוכרת יותר בתור ג’ינקס. השתיים נפרדו בגיל צעיר עקב אסון שהותיר אותן מלאות טינה, שנאה ותסכול רב זו כלפי זו, והן גוררות את כל מי שסביבן לקרבות ההרסניים שלהן. ציר העלילה המשני מורכב מקונפליקט רחב ומסועף יותר בין שתי ערים שכנות – פילטובר העליונה והנוצצת, וזאון התחתונה, המטונפת ומוזנחת. בפילטובר רוב הדמויות קשורות ברמות שונות למועצת הביטחון וההנהגה, הפועלת לפיתוח הקדמה והשגשוג של העיר באמצעות יצירת טכנולוגיה חדשה וקסומה בשם הקס-טק. הדמויות העיקריות שצריך להכיר הן ג’ייס, ויקטור, היימרדינגר, מל, אמבסה, קייטלין ואקו. בזאון ההתמקדות הייתה בסילקו, דמות האב המאמצת של ג’ינקס, ששולט ביד קשה על מרעה הפושעים בתחתית באמצעות הכנופיה המסוכנת שלו. כל צירי העלילה מתאגדים במידה כזאת או אחרת סביב הארקיין – מקור כוח קסום, עתיק ומסתורי מאוד שמוביל בהדרגה להשלכות קשות על שתי הערים ומגוון הדמויות.

העונה הראשונה הסתיימה בקליף האנגר מותח, שבו ג’ינקס יורה פצצה על מועצת הביטחון של פילטובר, והעונה השנייה נפתחת בתוצאה הנוראה ואז פורצת בסערה קדימה ולא עוצרת לרגע, ויש תזוזה תמידית בין קווי עלילה ישנים לחדשים. המוקד הוא הידרדרות כללית של כל המעורבים בקרב המתחמם בין שתי הערים, ורף המתח, האיום והסכנה רק עולה ועולה בכל דקה. פילטובר היציבה מתערערת מבפנים כשכמה החלטות הקשורות במתן כוח ושליטה ניתנת לאנשים הנכונים לכאורה, שברגע האמת מאבדים את המצפון או פועלים לפי אינטרסים נסתרים, בעוד זאון רק ממשיכה להידרדר מהפח אל הפחת לאחר מותו של סילקו והופכת לשטח הפקר מהסיוטים. גם הארקיין כאן כדי להזכיר שעם כל הכבוד לוויי וג’ינקס, הוא החצי השני של מקור כל הבעיות בעולם הזה, ומציג תגליות חדשות מדאיגות והרסניות מאוד. העונה הזאת הולכת למקומות הרבה יותר אפלים וקודרים עם שיאים דרמטיים רגשיים עוצרי נשימה ודופק, ומעלה דיונים רציניים ומעניינים על מגוון רחב של נושאים רלוונטיים גם לעולם האמיתי. בעולם של “ארקיין” אין שחור ולבן, רק אפור חזק מאוד ששוטף את כולם.

כל אירוע, תגלית ואסון שקורים הם המשך ישיר לכל מה שקרה בעונה הראשונה, והם מתפתחים באופן משמעותי לכיוונים לא צפויים. העומס העלילתי המצטבר מורגש ככל שהעונה מתקדמת, ויש חשש ממשי שהעונה פשוט תקרוס תחת הציפיות המשוגעות שהיא מציבה לעצמה. לא לדאוג, היא מצליחה לג’נגל בין הכול באופן חסר תקדים לסדרה מהסוג הזה, אבל לעיתים קופצת בין אירועים ופרקי זמן בתדירות גבוהה כל כך או מציגה אירועים עם מינימום קונטקסט או פתרון עלילתי, ואפשר קצת ללכת לאיבוד, ובמקרה הפחות טוב – נדמה שחסרים נתחי עלילה ופיתוח דמויות משמעותיים. לטוב ולרע, העונה הזאת לא מאכילה אתכם בכפית ולא מחזיקה לכם את היד, אבל מרוב עצים צריך לפעמים לחפש קצת את היער. לגמרי היה אפשר לדחוף כאן עוד עונה שלמה לריווח. זה בולט בעיקר בפרק הסיום של העונה והסדרה כולה. בלי להיכנס לספוילרים, סיום הסדרה הוא שיא מתפוצץ של קתרזיס כמעט אלוהי שנבנה בדיוק והקפדה לא אנושיים לאורך כל העונה, אבל בלי התראה ראויה כמעט. סצנת הסיום הפתוחה והמבלבלת מאוד סתומה וחפוזה, וניתן אפילו לטעון שחלק מההחלטות העלילתיות שבוצעו בנוגע לחלק מהדמויות מתסכלות, וגורלה של דמות אחת ספציפית נותר ללא פתרון בכלל. זה תמוה כי זה לא אופייני לסדרה הזאת בכלל. ככה מסיימים את אחד האפוסים המעולים ביותר של השנים האחרונות?

ובכל זאת (וכדי להימנע מסקילה כוללת), אין ספק שהעונה השנייה היא המשך מופתי של קודמתה. “ארקיין” היא אחת הסדרות המשמעותיות ביותר שיצאו בשנים האחרונות, והשאירה חותם בכל פן אומנותי. המאפיין הבולט ביותר הוא הכתיבה, מהאיכותיות ביותר שנראו במדיום – מסועפת, רצינית, עמוקה ומלאת רבדים וכוללת דמויות עגולות בעלות רגשות מורכבים וכואבים, אבל גם יודעת ליהנות ולבעוט כשצריך בסצנות אקשן משוגעות. העולם של הסדרה עשיר בפרטים ובצבעים שנפרשים בקפידה ובדיוק של סגנון אנימציה ייחודי שהוא לא פחות ממושלם ושטוף באהבה למדיום באשר הוא. פסקול שהוא חגיגה לאוזניים, דיבוב מקצועי ומצוין ובימוי מוקפד ששומר באופן בלתי נתפס על רמה אחידה לאורך שתי העונות (על אף החריקה המינורית לקראת הסוף). בנוף של סדרות מלוקקות ומזויפות בלי טיפת אנושיות וכנות “ארקיין” היא יהלום כמעט נדיר. היא חדה, כבדה, מהנה, מרתקת, מהפנטת, לא מתפשרת ולא מייפה שום דבר, בועטת בבטן ובעיקר בלב. המבט בהחלט נשאר קדימה ומורם אל עבר הסדרות הבאות בעולם של “ליגת האגדות”, בתקווה שימשיכו לעמוד ברף הבלתי אפשרי ש”ארקיין” הציבה בשתי עונותיה.