לסכם עונה שהתחלקה לשלושה חלקים, שכל אחד מהם עלה בתקופה אחרת של השנה, זה אתגר לא קטן. הקיץ, הסתיו והחורף של 2024/25 הביאו איתם 15 פרקים של נוסטלגיה טהורה שהחזירו לחיים את אחד מסרטי הקאלט הגדולים של שנות ה-90. ג’וני בוי ודניאל סאן לא אכזבו, ובסוף – אחרי שנים של מאבקים – ג’וני זכה לסגירת מעגל. אבל יחד עם הרגעים המרגשים, הסדרה גם לקחה כמה תפניות שנויות במחלוקת, ובמובנים מסוימים אפילו הרסה את המיתולוגיה של הסרטים המקוריים. כדאי לצלול פנימה ולנסות להבין מה בדיוק קרה כאן.

העונה השישית של “קוברה קאי” הייתה הפתעה גדולה – לא רק בגלל עצם קיומה, אלא גם בגלל האופן שבו הצליחה לשמור על המתח והעניין למרות כל השנים שעברו. הרי אף אחד לא באמת ציפה ש-41 שנה אחרי שראינו לראשונה את דניאל לרוסו (ראלף מאצ’יו) וג’וני לורנס (ויליאם זבקה) ב-1984, הם עדיין יצליחו לסחוף קהל, ועוד עם נראות חיצונית שמרגישה כאילו כמעט ולא השתנתה. בין אם זה הקראטה ששמר עליהם צעירים או סתם גנטיקה טובה – זה עובד. אבל מעבר לחידוש הנוסטלגי, החיבור בין השניים והעובדה שהם סוף סוף עומדים זה לצד זה, מובילים ביחד את הדוג’ו של מיסטר מיאגי, ונותנים קרב אחרון בתחרות הקראטה הגדולה בעולם – זה פשוט סיפוק עצום לכל מעריץ ותיק של הסדרה. וכמובן, גם כל שאר הדמויות מסביב, האנסמבל של הצעירים שמספק רגעים דרמטיים, וגם שחקנים שחזרו מהסרטים המקוריים כדי לתת תמיכה לדור הבא. כן, יש מי שטוב יותר בהבעות פנים ויש כאלה שפשוט שם כדי למלא מקום, אבל בסופו של דבר, הכל קם ונופל על שני הגיבורים המקוריים, שהם הלב הפועם של המותג “קוברה קאי”.

אבל עם כל האהבה לנוסטלגיה, לא הכל עבד. הדבר הראשון שהרגיש פחות טוב העונה הוא הקרבות עצמם. מדובר בסדרה שמתבססת על ספורט תחרותי, ואמנם לאורך העונות ראינו שיפור בהכנה של השחקנים לסצנות הקרב, אבל פה משהו עדיין לא זרם. יותר מדי רגעים הרגישו מבוימים בצורה מגושמת, חוסר הלימה בין התנועה למוזיקה, והעובדה שהמתח נבנה אך ורק לקרב האחרון קצת פגעה בחוויה. זה היה נחמד לראות את כולם מתמודדים בזירה בסוף, אבל הדרך לשם לא תמיד הצדיקה את הציפייה.

בעיה נוספת הייתה השינויים החדים מדי בדמויות. דמויות שעד כה נבנו כרשע טהור פתאום עוברות מהפך והופכות לטובי לב שמבינים שהכל היה טעות. בחייאת, זה לא אמין. לפחות היה לנו את טרי סילבר (תומאס איאן גריפית), שהצליח לשמור על הקו שלו כאויב המושבע של כולם, אבל שאר הדמויות? הן פשוט עברו מהפך מוגזם בשלושה פרקים אחרונים, והקהל נדרש להאמין שהן באמת השתנו. זה לא עבד, וזה אחד הדברים שהכי פגעו בעונה.

אבל עם כל הביקורת, אי אפשר שלא לאהוב את מה שהסדרה עשתה. זה לא מובן מאליו להחיות משהו משנות ה-80 מבלי להרוס אותו, ופה הם הצליחו בענק. הפסקול היה שילוב מצוין של המוזיקה המקורית עם תוספות חדשות, העריכה הייתה מהודקת והאווירה הצליחה לשמר את כל מה שאהבנו במקור. אבל כמובן, אמריקה תישאר אמריקה – הכל חייב להיות גרנדיוזי, ענק ומוגזם. לפעמים זה קצת מעייף, אבל בסופו של דבר, זה בדיוק מה שהמעריצים ציפו לקבל. כמו תמיד, האמריקאים הם המצילים של העולם, ובסוף, כשזה בינם לבין עצמם, הם גם מצליחים למצוא דרך להסתדר. זו הייתה הנוסחה שהניעה את הסדרה, והיא נשארה יציבה עד הסוף.

ולמרות כל האהבה, טוב שעצרו כאן. באמת שלא נשאר לאן להמשיך, והיה נכון לסיים את זה ברגע הנכון ולא למשוך מעבר למה שצריך. רק חבל שהלכו על סיום כל כך “הפי הפי”, כי החיים רחוקים מזה, והסוף היה מתוק מדי. אבל אם נשים את זה בצד – מדובר בפרידה ראויה מסדרה שהצליחה לעשות את הבלתי ייאמן ולהחזיר אותנו לעולם של “קראטה קיד” בלי להרוס את המורשת. נתגעגע, אבל לפחות אפשר להיפרד בראש שקט.