צילומים: דיסני+
שבע הוא מספר טיפולוגי בתנ״ך, מספר שטעון במשמעויות דתיות ורוחניות. שבעת הימים שבהם נברא העולם. שבעה סיבובים עד נפילת חומות יריחו. שבע שנות שקט, וכעת השטן מהלס קיצ’ן שב אל המסך. האם דרדוויל אכן נולד מחדש? או שמא חטאים כמו ביטול הסדרה וגניזתה על ידי נטפליקס הם פצעים שדיסני פלוס לא באמת יכולה לכפר עליהם?
בעקבות אירוע טראומתי מאט מרדוק (צ’ארלי קוקס) נמצא בנקודה שפלה בחייו. הוא מחליט להניח בצד את הזהות הכפולה שלו כלוחם צדק, ולהתמקד דווקא בעבודתו כעורך דין במשרד חדש. בד בבד וילסון פיסק/ קינגפין (וינסנט ד’אונופריו) מנסה את מזלו בקריירה פוליטית. הוא מתמנה לתפקיד ראש העיר של ניו יורק בתקופה קשה שבה אין גיבור או תקווה לעיר. מאט ופיסק מוצאים את עצמם שוב ראש בראש במלחמה על העיר שלהם, כל אחד ממקומו שלו.
הסדרה אומנם מנסה לייצר אווירה קודרת ורצינית, אך קשה להתעלם מהשינוי המהותי בטון שלה. דיסני, בשונה מנטפליקס, מכוונת למכנה משותף רחב יותר, וכפועל יוצא – האלימות, הדרמה והחספוס שאפיינו את הסדרה המקורית נמהלים כאן בנגיעות קלילות, בהומור מרוכך ובדמויות משנה גרוטסקיות שאינן תואמות את הרוח שהפכה את “דרדוויל” למותג בועט ובוגר. אפשר למחוא כפיים ל”וונדה־ויז’ן” ולהלל עוד כמה סדרות בספריית התוכן, אך התוצאה הסופית אצל דיסני־מארוול היא עוד ניסיון קצת נואש להרים לגובה יקום טלוויזיוני שלא היה טוב מספיק.
לרגעים נדמה כי מדובר ב”בית הקלפים” ולא בסדרה ביקום של מארוול. כל העיסוק והאובססיה במה שמתרחש מאחורי הקלעים של עלייתו לשלטון של פיסק נדמה לעיתים כמו ביקורת פוליטית מרומזת על הממשל האמריקאי יותר מאשר קו עלילה קונקרטי שמניע את הסדרה קדימה – קו דק בין מאפיונר ואיש עסקים לאדם בעל עוצמה פוליטית. יש כאן רצון מובהק להיות “רלוונטיים” – להנכיח תכנים חברתיים ואקטואליים – אך זה בא על חשבון הפשטות הדרמטית של סיפור גיבור ונבל. תחושת האכזבה מתחדדת כשמבינים שכמעט כל הדמויות האהובות נעלמות. מלבד מאט ופיסק, שאר הדמויות נדחקו לשוליים או נזנחו לגמרי. ייתכן שזה פתר לדיסני כאב ראש תסריטאי או הפקתי, אך עבור הצופים זה עוד צעד לאיבוד האמון במותג.
אף שוונסה פיסק גם היא כלי תסריטאי מובהק ליצירת דרמה נוספת עם בעלה במרחב הזוגי, כיף לראות את איילת זורר בחזרה על המסך. היא בהחלט נקודת אור בסדרה, לא רק משום שהיא שחקנית ישראלית שמצליחה לשמר קריירה בין־לאומית יציבה, אלא גם בזכות הנוכחות השקטה והמדויקת שהיא מביאה לתפקיד. זורר תמיד גילמה את ונסה בצורה מאופקת אך טעונה – מישהי שאינה רק אשתו של, אלא אישה חזקה שמבינה היטב את המשמעות של הכוח שמחזיק בעלה. הבחירה הראשונית להחליף אותה בעונה הזו עוררה סערה מובנת בקרב מעריצים, שהתנגדותם החזירה אותה לתפקיד. וזה לא מקרי – זורר מביאה משהו ייחודי שמצליח להעניק עומק לדמות שבלעדיה קינגפין היה הופך לקריקטורה.
ניתן להגיד שהסדרה מתנהלת באיטיות ומרחפת בין סצנות מרובות דיאלוג לבין רגעים של אקשן מרוסן, בין מפגש על ספת הפסיכולוגית לדרמת בית משפט. הרצון לספר סיפור בעל עומק נתקל שוב ושוב במגבלות הפורמט החדש, כאילו היוצרים עצמם לא בטוחים אם מדובר בהמשכיות או בריבוט, האם זו “דרדוויל” של פעם או גרסה סטרילית לעידן חדש. כמה רחוק אפשר ללכת?
הסדרה נתקלת בתסמונת הזהות הכפולה. בואו נודה, זה קצת אירוני. היא רוצה להיות קודרת ובוגרת, אך גם נגישה וידידותית. היא מתפתה לשלב תחכום פוליטי ודרמה מוסרית, אבל לא מצליחה לבחור כיוון ברור. התוצאה היא עונה שנראית כמו אקספוזיציה אחת ארוכה – תשעה פרקים שמהווים יותר פתיח מאשר עלילה של ממש. הסדרה בונה דמות נבל מהוקצעת, אך שוכחת לטפח גיבור חזק שיכול להתמודד עימו.
בתנ”ך אלוהים יצר את העולם בשבעה ימים. כאן גם בתשעה פרקים לא נבנה עולם קוהרנטי אחד. “דרדוויל: נולד מחדש” הוא ניסיון אמיץ שלא מצליח להחזיר עטרה ליושנה.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: לירון ארז
צילומים: דיסני+
שבע הוא מספר טיפולוגי בתנ״ך, מספר שטעון במשמעויות דתיות ורוחניות. שבעת הימים שבהם נברא העולם. שבעה סיבובים עד נפילת חומות יריחו. שבע שנות שקט, וכעת השטן מהלס קיצ’ן שב אל המסך. האם דרדוויל אכן נולד מחדש? או שמא חטאים כמו ביטול הסדרה וגניזתה על ידי נטפליקס הם פצעים שדיסני פלוס לא באמת יכולה לכפר עליהם?
בעקבות אירוע טראומתי מאט מרדוק (צ’ארלי קוקס) נמצא בנקודה שפלה בחייו. הוא מחליט להניח בצד את הזהות הכפולה שלו כלוחם צדק, ולהתמקד דווקא בעבודתו כעורך דין במשרד חדש. בד בבד וילסון פיסק/ קינגפין (וינסנט ד’אונופריו) מנסה את מזלו בקריירה פוליטית. הוא מתמנה לתפקיד ראש העיר של ניו יורק בתקופה קשה שבה אין גיבור או תקווה לעיר. מאט ופיסק מוצאים את עצמם שוב ראש בראש במלחמה על העיר שלהם, כל אחד ממקומו שלו.
הסדרה אומנם מנסה לייצר אווירה קודרת ורצינית, אך קשה להתעלם מהשינוי המהותי בטון שלה. דיסני, בשונה מנטפליקס, מכוונת למכנה משותף רחב יותר, וכפועל יוצא – האלימות, הדרמה והחספוס שאפיינו את הסדרה המקורית נמהלים כאן בנגיעות קלילות, בהומור מרוכך ובדמויות משנה גרוטסקיות שאינן תואמות את הרוח שהפכה את “דרדוויל” למותג בועט ובוגר. אפשר למחוא כפיים ל”וונדה־ויז’ן” ולהלל עוד כמה סדרות בספריית התוכן, אך התוצאה הסופית אצל דיסני־מארוול היא עוד ניסיון קצת נואש להרים לגובה יקום טלוויזיוני שלא היה טוב מספיק.
לרגעים נדמה כי מדובר ב”בית הקלפים” ולא בסדרה ביקום של מארוול. כל העיסוק והאובססיה במה שמתרחש מאחורי הקלעים של עלייתו לשלטון של פיסק נדמה לעיתים כמו ביקורת פוליטית מרומזת על הממשל האמריקאי יותר מאשר קו עלילה קונקרטי שמניע את הסדרה קדימה – קו דק בין מאפיונר ואיש עסקים לאדם בעל עוצמה פוליטית. יש כאן רצון מובהק להיות “רלוונטיים” – להנכיח תכנים חברתיים ואקטואליים – אך זה בא על חשבון הפשטות הדרמטית של סיפור גיבור ונבל. תחושת האכזבה מתחדדת כשמבינים שכמעט כל הדמויות האהובות נעלמות. מלבד מאט ופיסק, שאר הדמויות נדחקו לשוליים או נזנחו לגמרי. ייתכן שזה פתר לדיסני כאב ראש תסריטאי או הפקתי, אך עבור הצופים זה עוד צעד לאיבוד האמון במותג.
אף שוונסה פיסק גם היא כלי תסריטאי מובהק ליצירת דרמה נוספת עם בעלה במרחב הזוגי, כיף לראות את איילת זורר בחזרה על המסך. היא בהחלט נקודת אור בסדרה, לא רק משום שהיא שחקנית ישראלית שמצליחה לשמר קריירה בין־לאומית יציבה, אלא גם בזכות הנוכחות השקטה והמדויקת שהיא מביאה לתפקיד. זורר תמיד גילמה את ונסה בצורה מאופקת אך טעונה – מישהי שאינה רק אשתו של, אלא אישה חזקה שמבינה היטב את המשמעות של הכוח שמחזיק בעלה. הבחירה הראשונית להחליף אותה בעונה הזו עוררה סערה מובנת בקרב מעריצים, שהתנגדותם החזירה אותה לתפקיד. וזה לא מקרי – זורר מביאה משהו ייחודי שמצליח להעניק עומק לדמות שבלעדיה קינגפין היה הופך לקריקטורה.
ניתן להגיד שהסדרה מתנהלת באיטיות ומרחפת בין סצנות מרובות דיאלוג לבין רגעים של אקשן מרוסן, בין מפגש על ספת הפסיכולוגית לדרמת בית משפט. הרצון לספר סיפור בעל עומק נתקל שוב ושוב במגבלות הפורמט החדש, כאילו היוצרים עצמם לא בטוחים אם מדובר בהמשכיות או בריבוט, האם זו “דרדוויל” של פעם או גרסה סטרילית לעידן חדש. כמה רחוק אפשר ללכת?
הסדרה נתקלת בתסמונת הזהות הכפולה. בואו נודה, זה קצת אירוני. היא רוצה להיות קודרת ובוגרת, אך גם נגישה וידידותית. היא מתפתה לשלב תחכום פוליטי ודרמה מוסרית, אבל לא מצליחה לבחור כיוון ברור. התוצאה היא עונה שנראית כמו אקספוזיציה אחת ארוכה – תשעה פרקים שמהווים יותר פתיח מאשר עלילה של ממש. הסדרה בונה דמות נבל מהוקצעת, אך שוכחת לטפח גיבור חזק שיכול להתמודד עימו.
בתנ”ך אלוהים יצר את העולם בשבעה ימים. כאן גם בתשעה פרקים לא נבנה עולם קוהרנטי אחד. “דרדוויל: נולד מחדש” הוא ניסיון אמיץ שלא מצליח להחזיר עטרה ליושנה.
חטאה של דיסני נותר ללא כפרה
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: לירון ארז
לא עונה מושלמת, אך גם לא לגמרי מזעזעת
פרק 5 שאמנם רק פרק פילר הוא ההיילייט של עונה זו בוודאות.
הרבה דמויות שהביאו הרגישו החמצה עזה גם בצד האנושי יותר בתמיכה במאט וגם בצד הגיבורים/נבלים יותר.
הרגיש עונה מואצת שתוך 2 פרקים סוגרת תת עלילה שהיא פתחה בלי השלכות משמעותיות לטווח הרחוק.
סוף עונה שנותן תחושת פספוס והכנה לעונה הבאה בצורה שיכלה לעבוד יותר טוב לו לא היו מתערבים שם בהפקה יותר מידי ובוחרים קו אחיד ונורמלי במקום סלט של תתי פרקים בזוגות בסגנון של פתחנו בעיה ומיד פרק אחרי היא נפתחה
לא עונה מושלמת, אך גם לא לגמרי מזעזעת
פרק 5 שאמנם רק פרק פילר הוא ההיילייט של עונה זו בוודאות.
הרבה דמויות שהביאו הרגישו החמצה עזה גם בצד האנושי יותר בתמיכה במאט וגם בצד הגיבורים/נבלים יותר.
הרגיש עונה מואצת שתוך 2 פרקים סוגרת תת עלילה שהיא פתחה בלי השלכות משמעותיות לטווח הרחוק.
סוף עונה שנותן תחושת פספוס והכנה לעונה הבאה בצורה שיכלה לעבוד יותר טוב לו לא היו מתערבים שם בהפקה יותר מידי ובוחרים קו אחיד ונורמלי במקום סלט של תתי פרקים בזוגות בסגנון של פתחנו בעיה ומיד פרק אחרי היא נפתחה