“סוכן לילה” חוזרת בעונה שנייה שמוכיחה שכשזה מגיע לאקשן אמריקאי – לא צריך הרבה יותר מאיחוד של כל האויבים, מבית ומחוץ, כדי לפוצץ אותנו במתח טוב. ככל שהסדרה מתקדמת, מתגלים החורים והפגמים – אבל זה לא מונע ממנה להיות מהנה, מותחת וקלילה. כי מי אמר שאמריקה צריכה להיות שלמה? תנו לנו קצת קונספירציות, דרמות, דמעות ואהבה מהסוג של פעם – ואנחנו בפנים.

אחרי הצלחת העונה הראשונה – שהפתיעה את כולם וכבשה את המקום הראשון כסדרת האקשן המצליחה של נטפליקס – העונה השנייה מרגישה כמו המשך טבעי. פיטר (גבריאל באסו) קודם בתפקידו בעקבות הצלחתו, וכיאה למעמדו החדש, הוא ורוז (לוסיאני ביוקנן) נאלצים להתרחק. כי עבודתו של סוכן לילה חשאי לא מאפשרת קשרים רומנטיים גלויים – בטח כשמולו ניצב איום ממשי, ואין לו על מי לסמוך.

העלילה נפרשת על פני עשרה פרקים מותחים – גם אם לא חסרים בהם חורים – שמצליחים לסחוף את הצופה פנימה. אנחנו נחשפים בהדרגה לאמת, למאבקי הכוח, למי שפועל מאחורי הקלעים – ואיך כל אלו מנצלים כל הזדמנות לעשות רע. יש כאן תערובת של כל המרכיבים הקלאסיים: האיראנים, כי אי אפשר בלעדיהם, דיקטטור שמאשים את האמריקאים בבגידה, תככים פוליטיים – ובעיקר איום פנימי אחד שפיטר מתקשה להתמודד מולו.

דווקא המורכבות הזאת היא מה שמייצרת את הדרמה: הגיבורים לא תמיד עושים את הבחירה הנכונה – והם לא אמורים. לפעמים הם פועלים מהלב, לפעמים מתוך טיפשות. וזה בדיוק מה שעובד – גם כשאנחנו לגמרי מודעים לכך.

נכון, זה לא התסריט הכי מלוטש. ועדיין, המתח נבנה נכון. גם כשיש נפילות במשחק או סצנות קצת עקומות, הסדרה שומרת על קצב מסחרר. הצילום מדויק, העריכה מהודקת, והבחירה לא להכביר בתחכומים אלא ללכת ישר ולעניין – מוכיחה את עצמה. יש גם שימוש חכם בתאורה, טכנולוגיה מתקדמת, ונגיעות של נשק יום הדין – ואנחנו לא מפחדים אפילו לרגע.

אם נרצה להגדיר את הז’אנר – זה כמו הומלנד פוגש את טהרן, או 24  שפוגש את ג׳ק ריאן, עם טאצ׳ אנושי משתנה: לפעמים רגשי, לפעמים ניתוק מוחלט. פיטר הוא סוכן שנקרע בין רגשות לאינסטינקטים. כשהוא בוחר בלב – הוא נעלם לתוך הקרירות שלו, ואז מתעוררים בו רגשות אשם. הוא מנסה לכפר, ולפעמים מפספס. אולי לא היה חכם לקדם מישהו שבילה יותר מדי זמן במרתפי הבית הלבן – הוא עדיין קצת לא משופשף.

ועדיין, כל הטמטום הזה שהוא מקרין – איכשהו עובר גם אלינו. ולמה לא? בסופו של דבר, הוא מייצג את כולנו. הוא לא מושלם, לא גיבור-על, לפעמים אפילו מבולבל – אבל אולי זו ההגדרה החדשה של סוכן: פחות קר, פחות רובוטי, יותר אנושי. אנחנו הרי גם כאלה. פועלים מהלב. מרגישים.

אפשר לצחוק – אבל חשוב לזכור: זו עדיין סדרת האקשן הכי טובה של נטפליקס כרגע. אולי זה לא המדד הכי רציני, אבל היא מצליחה בזכות הפשטות, הקצב, והתחושה שלרגע – גם אנחנו יכולים להיות סוכנים.