אחד הארכי נבלים המורכבים מבית די סי קומיקס זכה לעיבוד של ענקית הטלוויזיה HBO והמעריצים, כך נראה, מרוצים בסך הכול. לצד מנה בלתי מבוטלת של ביקורת היא זכתה לתארים יפים כגון “סדרת מופת” ו”אחת הסדרות הטובות של השנה”, ואפילו הושוותה – לא פחות ולא יותר – לפנינה הטלוויזיונית “הסופרנוס”. האם היא סובלת מהשוואה שכזו? לא ממש. האם יש לה מקום? יש, בגלל הז’אנר ובית היוצר. אבל האם היא ראויה לה? טוב, זו כבר שאלה אחרת.

“הפינגווין” היא ספין אוף של אחד מסרטי די סי הטובים שראה המסך הגדול זה שנים רבות, “באטמן” של מאט ריבס מ־2022. היא לקחה את תפקיד המשנה של אוסוולד קובלפוט (“אוז” בקיצור, או שם החיבה המפוקפק – “הפינגווין”) המצוין והמגולם לעילא של קולין פארל (שאי אפשר לזהות בכלל מתחת לאיפור), ופיתחה סדרת דרמת פשע בכיכובו.

הפינגווין, כפי שהוצג בסרט, הוא אדם מוגבל פיזית. מדובר בגנגסטר הפועל במסגרת חיי פשע, והוא אוהב את זה. הוא שאפתן, חסר רחמים, ערמומי, אמוציונלי ונחוש להוכיח את עצמו, בייחוד לנוכח העובדה שאנשים סביבו לועגים לו ומזלזלים בו. בסדרה, לאחר האירועים שהתרחשו בגות’האם של “באטמן”, נוצר סוג של ריק, ואקום בעולם התחתון. אל הוואקום הזה מבקש הפינגווין להידחק, או יותר נכון לדחוק את כל מי שצריך כדי לעלות לגדולה. כלומר לקבור.

הסדרה פועלת על בסיס מנגנון עלילתי פוליטי משהו שבו הפינגווין מושך בחוטים ועורך מניפולציות כדי להוריד את משפחות הפשע הגדולות של גות’האם, מארוני ופאלקון. הוא עושה זאת בעיקר בזכות תושייה ועורמה אך גם לא מעט מזל וכמובן בריונות הכרחית. לאט־לאט הוא מטפס בשרשרת המזון תוך כדי שהוא זומם, מתמרן ורוצח. כל האמצעים כשרים.

זה היה יכול להיות תבניתי ועבש. אבל זה לא, שכן הכתיבה מצוינת. לצד אוז מככבת דמות נוספת – סופיה פלקון (המגולמת לא פחות טוב מהפינגווין על ידי כריסטין מיליאוטי). שתי הדמויות – הפינגווין וסופיה פלקון – זוכות לפיתוח דמות נפלא, מעמיק ומעורר הזדהות. ואם יש משהו שסדרות העוסקות באנטי גיבורים אמורות לעשות זה לטשטש את גבולות המוסר ולגרום לצופה לאהוד, בניגוד לצו מצפונו “האזרחי” את האנטי גיבורים. זכינו פה לשניים. ושני השחקנים ראויים להכרה על תפקידם.

לאט ובסבלנות “הפינגווין” בונה הן את דמויותיה והן את העולם העלילתי שלה, שזכה כבר ללא מעט עיבודים טלוויזיוניים וקולנועיים. פה היא יוצאת עם ידה על עליונה (בטח בהשוואה לסדרה “גות’האם” המרושלת). היא גם מבצעת כמה תפניות יפות ועוטפת את הפוליטיקה הקרימינלית במנה טובה של אקשן, דרמה והתייחסויות לעולם של באטמן האגדי.

אבל פה כבר יש בעיה, למעשה שתי בעיות, ושתיהן כרוכות בזיקה לעולם הבדיוני הרחב יותר של די סי שהוצג כבר בסרט שהוזכר. הראשונה היא ההתעלמות מקיומו של באטמן ומבניית אלמנטים מעמיקים יותר, רחבי אופק וארוכי טווח. אומנם יש ניים דרופינג, אבל היה כל כך הרבה חומר לעבוד איתו ולא עשו זאת, אלא נשארו בשבלונה הבסיסית ולא העזו לחשוב קצת מחוץ לקופסה – או שמא בתוך הקופסה – באופן שיכול להוסיף עוד מעט עניין. לא מדובר על ריצוי מעריצים, אלא על התייחסות מעמיקה יותר או שזירת קווי עלילה מגוונים יותר שילוו את הקונפליקט הדרמטי המרכזי. במובן זה הגדלת רוחב היריעה או ליהוק תפקידים נוספים לדמויות מוכרות היו פותחים קווי עלילה שהיו אולי מאפשרים השוואה סבירה ל”סופרנוס”. מבחינת עומק דרמטי, פיתוח דמויות צד ומארג קווי עלילה – “הסופרנוס” היא לא, בלשון המעטה. וכמובן, הרי יש באטמן בעיר, ולנוכח האירועים המתרחשים בסדרה ממש לא סביר שהוא לא יתערב במידה מסוימת. טוב, לא נשפוט, אולי יש משהו בהול יותר.

הבעיה השנייה, והיא הבעיה המאז’ורית יותר, היא הפינגווין עצמו. האמת, עדיף לומר אוסוולד קובלפוט. קולין פארל אדיר, אין בכך שום ספק. כדמות של פושע הוא כתוב באופן מוצלח, אמין ומעניין. אבל הרבה מאפיינים קלאסיים של הפינגווין נעדרים. תשנו את כל השמות – משפחות הפשע, הפינגווין, העיר – והסדרה תהיה זהה. יכול להיות שבעתיד היוצרים ימשיכו לפתח את הדמות ולהראות כיצד אותו פינגווין הופך לפינגווין הקאנוני. אך התחושה שהסדרה מסתיימת איתה – והיא מסתיימת היטב – לא בדיוק משאירה רושם שהמורכבות של הדמות נוצלה כמו שצריך. כמו כן, כנראה שלאוהדי הקומיקס זה עלול לצרום יותר. מכל מיני סיבות.

לסיכום – הופעות נפלאות, נרטיב מעניין, דמויות מפותחות היטב ופיתוח אומנותי הולם ומחמיא. “הפינגווין” עוסקת בארכי נבל הפועל בשולי החברה ועושה זאת היטב. כן ירבו. אולם אם נחזור לתואר שהיא זכתה לו בקרב המעריצים – אחת הסדרות הטובות של השנה היא לא. המילה “מופת” קצת גדולה עליה, ואת “הסופרנוס” אולי עדיף להשאיר בצד, מלבד האסוציאציות המתבקשות. אך הבעיה העיקרית היא שאף על פי שהוא הולך כמו פינגווין ונראה כמו פינגווין וקוראים לו פינגווין – הוא לא בהכרח “הפינגווין”.