עזבו את משל המערה של אפלטון, שעליו התבססה העונה הראשונה של “סילו”. אנחנו כבר לא בקנזס יותר (או בתחום הפילוסופיה), אלא בארץ עוץ עם וואחד טורנדו מלא אקשן דיסטופי. אז לקחו את דורותי המתוקה עם הנעליים האדומות המנצנצות, והפכו אותה לבחורה שרירית, חכמה ומלאת קעקועים. היא לא זקוקה לאף אחד – לא איש פח, לא אריה ולא דחליל שילוו אותה בדרך הלבנים הצהובות בדרך לכסח לקוסם את הצורה.

קודם כול, תזכורת קצרה: העונה הקודמת נגמרה כשהבסטי שלנו ג׳ולס גורשה במרמה מתוך הסיילו בשביל “לנקות”. מה היה הטוויסט? היא לא ניקתה, מעשה שנחשב עילה למרד, ואף שרדה בעולם החיצון יותר מחמש דקות בזכות חליפה עם נייר אלומיניום, הלא כל כך גרוע, שניתן לה בעורמה. כעת, כשג׳ולס נעלמה וגורלה נשאר לא ברור, אנחנו מתחילים את העונה השנייה עם תושבי הסיילו שנאלצים להתמודד עם סיטואציה חדשה המעוררת שאלות רבות. אם ג׳ולס שרדה, מה זה אומר? האם ניתן לצאת החוצה? האם היא קורבן של חברה מושחתת או דווקא גיבורה? בעונה הראשונה יצאנו יחד עם ג׳ולס למסע מעורר פקפוק בעולם הקיים מתחת לפני הקרקע, אך כעת הפקפוק מחלחל בליבם של אנשים נוספים, בעוד ג׳ולס עצמה, הגלותית, מבינה שכל מה שהיא צריכה לעשות זה לחזור הביתה.

אי אפשר שלא להתאהב ברבקה פרגוסון (״חולית״). בעונה הראשונה היא הייתה זו שהניעה את העלילה כמעט לבדה עם אותו חספוס ומעטה של קשיחות. כעת, בעונתה השנייה של הסדרה, היא חולקת את המסך ואת הנרטיב עם אלה שנותרו מאחור. נראה שאותם קווי עלילה מקבילים עושים טוב לדמותה, שכן כעת, כשהיא לבדה, ג׳ולס משוחררת מהלחץ שהייתה נתונה בו. היא מאפשרת לעצמה להראות צד אחר של רכות, פגיעות ואמפתיה גדולה כמנהיגה מעוררת השראה – עוד לבנה בביסוס דמותה שימים יגידו עוד לאן תוכל להגיע.

נוסף על פרגוסון הנהדרת, ישנם שחקנים נוספים שתרמו לא פחות לעונה זו, כמו טים רובינס (״חומות של תקווה״) בתפקיד הנבל ברנרד הולנד, סטיב זאן (״הלוטוס הלבן״) בתפקיד מסתורי שנחשף אט־אט בכל פרק חולף באינטראקציות עם ג׳ולס, וקומון (״סוכנת במלכוד״), שהוא ומשפחתו בעולם הסדרה הם חלק אינטגרלי ונקודת מבט מרעננת מאחורי הקלעים של פוליטיקת השקרים של ברנרד. כל הדמויות הללו מוצאות את עצמן בסוף העונה הראשונה תחת סימן שאלה גדול המרחף על גורלן, תוך ערעור מוחלט בתפקיד שנאחזו בו קודם. מהלך זה אינו מפתיע בהתחשב בעובדה שדמויות אלה נעשו מורכבות יותר ויותר בכל פרק מראשית הסדרה. ברנרד התחיל כראש מחלקה מרובע, סימס התחיל כבריון מרצה וג׳ולס הייתה אאוטסיידרית שאף אחד לא לקח ברצינות, בלי לציין את חבריה של ג׳ולס מהקומות התחתיות ואת השריף המתוק שדבק באמת ובצדק בכל מחיר.

בעונות ביניים של סדרות תמיד קיימת אכזבה בגלל הציפייה שהכותבים יהרסו את כל מה שהתאמצו לבנות מהתחלה. זו לא הנחה מופרכת, ואכן “סילו” אינה ממשיכה בצורה קונבנציונלית את עונתה הראשונה. אך לעומת סדרות אחרות, זו גם נקודת החוזקה שלה – היכולת לייצר נפרדות המאתגרת את הצופה ואת הדמויות במורכבות חדשה שאיש לא ציפה לה.

ניתן להגיד ש”סילו” זאת סדרה שלוקחת את הזמן. אף שכל אחת מעונותיה כוללת 10 פרקים בלבד, היא בונה אותם בצורה כזו שמכה בכם כבר בהתחלה ונותנת לכם נוקאאוט רציני בסופה. ראשית, אתם מנסים לגשש את דרככם באפלה, וכשאתם רואים את האור בקצה המנהרה, זה הרגע שבו כל הפרקים מתחברים יחדיו להבנה כוללת שנותנת קמצוץ של בהירות על המציאות הדיסטופית והסודות הקבורים בה – בלי לעשות ספוילרים לדקות אחרונות מערערות במיוחד בפרק האחרון.

לקראת סיום העונה השנייה של הסדרה כבר אושרו עוד שתי עונות נוספות, האחרונות בסדרה. מעל פני השטח נראה שזאת החלטה חכמה – הרי כל עונה נוספת מסכנת את איכות הסדרה, שכבר עכשיו נמצאת ברף גבוה. האם יכול להיות שכסף יהווה פקטור בשינוי ההחלטה לעונות נוספות? יכול להיות שכן, זה כבר קרה בעבר. בכל מקרה, אלה דאגות לאחר כך. כאן ועכשיו אנחנו מקבלים מאפל TV+ עונה מצוינת ששווה צפייה.