מכירים את דילמת סירת ההצלה? יש 10 מקומות בסירת הצלה ו־11 נוסעים בספינה שעומדת לטבוע, וצריך להחליט מי נשאר מאחור. נשאלת השאלה, מהו המדד באמצעותו מחליטים למי מגיע לחיות ולמי מגיע למות? כיצד הייתם מתנהגים אם חייכם היו תלויים במציאת מקום בסירת הצלה? האם הייתם מאבדים צלם אנוש או מתנהגים באלטרואיסטיות?

הסרט ״משולש העצבות״ של רובן אוסטלונד לוקח את דילמות המוסר לכיוון של סאטירה שחורה וביקורתית, ואילו “משחק הדיונון”, שעונתה השנייה עלתה לאחרונה לנטפליקס, דווקא מתריסה ומפנה אצבע מאשימה כלפי החברה המודרנית, זו שכולאת את כולנו במרוץ עכברים. נכון, יש הבדל בין התרבות האירופאית, שלרוב היא יותר סבלנית ואחראית כלפי אזרחיה, לזו של הקוריאנים, שעדיין מתמודדים עם טראומת אירועי המאה שעברה. אך נראה שהבטן המלאה של הקוריאנים על נושא זה, הבוער כל כך בעולמם, היא זו שמאפשרת להם למתוח את הגבולות דרך ביקורת חברתית נוקבת. האנשים שמוכנים להמר על חייהם עושים זאת כי הם לא מוצאים דרך אחרת לשרוד. סירת ההצלה של עולם הסדרה מאפשרת רק לנוסע אחד לעלות על סירת ההצלה – ואילו 455 אנשים נוספים נלחמים עד זוב דם בספינה שעומדת לטבוע.

העונה הראשונה של “משחק הדיונון” עלתה לנטפליקס בשנת 2021 וזכתה לתגובות אוהדות גם מצופים וגם ממבקרים. במשך תקופה ארוכה היא הייתה התוכנית הנצפית ביותר בפלטפורמה האינטרנטית, דבר שלא קל להשיג בעולם התוכן האין־סופי. יש גם זכייה בגלובוס זהב, מועמדויות מפנקות בפרסי האמי (משמע קבלת פנים נעימה בתרבות האמריקאית), דמויות פופ ותחפושות. מיותר לציין כי הרף לעונה השנייה היה גבוה ביותר. האם היא ענתה על הציפיות?

החבר שלנו מהעונה הקודמת, הלא הוא שחקן מספר 456, או בשמו המלא סונג ג׳י הון (לי יונג-ג’ה), ממשיך בלחימה למען הצדק ובפעילויות שקיבלנו אליהן הצצה בפרק הסיום של העונה הראשונה. עברו שנתיים מאז ניצח באותם משחקים זוועתיים, אך מבחינתו הוא עדיין שם, חי בטראומה עם תחושות אשמה וכעס, שמנהלות אותו במאבק לתפיסת האשמים והפסקת המשחקים לאלתר. כבר בפרקים הראשונים של העונה הקצרה מוצא עצמו הגיבור משתף פעולה עם הבלש מהעונה הקודמת במטרה להגיע לאי הסודי שבו נערכים המשחקים. במהלך ספק גאוני, ספק מטומטם, מחליט סונג ג׳י הון להשתיל מכשיר מעקב בשן שלו ולהיכנס למשחקים בשנית בניסיון למנוע אותם. כאשר מתחיל המשחק הוא מגלה שהמעקב בשן הוסר והוא נותר לגמרי לבדו בעולם הרצחני שברח ממנו.

העונה הראשונה והשנייה דומות במהותן, שכן שתיהן ממוקדות באותם משחקי זוועות סדיסטיים, אך חשוב לציין דבר אחד – בעונה השנייה קיימת מורכבות נוספת, מעניינת ומותחת לא פחות, והיא מצליחה לחדש לנו דבר או שניים דרך דמויות חדשות וישנות, דרך הצבעות דמוקרטיות הנותנות חופש לשחקנים ודרך נקודת מפנה לא צפויה הסוגרת את העונה השנייה בסימן שאלה גדול.

אף ששני הפרקים הראשונים מספקים אקספוזיציה בתוך עונה קצרה הכוללת 7 פרקים בלבד (2 פחות מעונתה הקודמת), הסדרה מצליחה לדחוס עוד שני קווי עלילה חדשים, אחד שמתרכז בחיפוש הבלש וחבורתו אחר הדמות הראשית, ואחד שמתרכז בסיפור של אחת השומרות במתחם. בניגוד לעונה הראשונה, שבחרה להציג מספר קטן של דמויות נשיות (וסטריאוטיפיות), העונה השנייה מציגה דמויות נשיות מורכבות כמו אישה צעירה בהיריון, אישה טרנסית ואימא זקנה שמגינה על בנה. נראה שיש התמקדות בקשר האנושי הנוצר בין אנשים אלה, שמצאו את עצמם במצב נואש, לעומת ההתמקדות בעונה הקודמת בבגידות, באינטרסים אישיים, בפזיזות ובחמדנות המובילים למוות רצחני.

בעונה השנייה אנחנו מגלים את עוצמת כוח הרצון האנושי, את החשיבות בעבודת צוות ובשותפות ואת יכולתו של החלש להתמודד בגבורה מול החזק והפסיכי במיוחד. הודות לכך ניתן להגיד שעונה זו נגישה יותר גם לצופים רגישים יותר, אך זה לא אומר שאין רגעים שעדיף לעצום בהם עיניים.

אם חשבתם שהעונה הראשונה הייתה הזויה, שימו לב – העונה השנייה הזויה לא פחות בדרכה שלה. יש בה פחות אלימות גרפית, יותר נשים, יותר אקשן וקצת יותר ״דמוקרטיה״, אך בכל זאת אנחנו נמצאים בעולם המופרע של הדרום קוריאנים, אלה שמדינתם התחלקה לשניים, אלה שבוחנים את הגבולות של האנושיות בסדרה המנסה להסביר לצופה את המושג אתיקה על רגל אחת.