ההערצה לזאק סניידר לא ממש ברורה. אומנם הוא עשה דברים טובים, אבל מכאן ועד לתת לו יד חופשית בהפקת סדרת אנימציה למבוגרים על המיתולוגיה הנורדית שהיא בסך הכול פורנוגרפיה מלאה באלימות ברוטלית בלי מעצורים? נכון, יש חוזה חתום בין נטפליקס לסניידר ליצירת סרטים וסדרות, אבל מאז אנחנו מוצפים מכל כיוון וזה לא בדיוק זה. השילוב של ישוע ואודין כורע ברך מדבר למישהו?

הסדרה, שיצר סניידר עם אריק קרסקו וג׳יי אוליביה, עוקבת אחרי הלוחמת סיגריד (סילביה הוקס), חצי בת אדם וחצי ענקית, וליף בן התמותה (סטיוארט מרטין), שנפגשים בשדה הקרב לאחר שסיגריד מצילה את חייו. הם מתאהבים ורגע לפני חתונתם (זה לא ספוילר ולא העיקר בסדרה, אל חשש), מתרסקת קרן אור ומאחוריה ת׳ור (פילו אסבק), שמחפש בקדחתנות אחר אחיו לוקי (פטרסון דייויס ג’וזף). כתוצאה מכך ובצורה הכי מרושעת, אל הרעם תוקף את ביתה של סיגריד, שוחט את משפחתה, זורע הרס בכפר שלה ומשאיר את סיגריד ולייף לתכנן מלחמה נקמה בשם אלה שמתו, בכל מחיר. במשך שמונה פרקים אנחנו עדים למלחמה מול האלים, ובראשם ת׳ור – וזו תהיה מלחמה עקובה מדם.

למסע הנקמה מצטרפת קבוצה של מנודים שייתכן שמסירותם ותאוות הקרב שלהם יספיקו כדי להרוג אל. אוחזת הגרזן הרבור (בירג’יט היורט סורסן), המשוררת אגיל (רהול קוהלי), הקוסמת סייד-קונה (ג’יימי קלייטון), המשרת שלה אולפר (פיטר סטורמאר), והגמד אנדווארי (קריסטופר היווג’ו). אלו מרכיבים קאסט של דמויות, והסדרה נותנת להם את כל הזמן לזרוח. הסיבות שלהם להצטרפות למסע המסוכן של סיגריד ולייף נעוצות אולי באינטרס אישי, בין אם זה צימאון לתהילה, רצון לנקמה או הבטחה לעושר, אבל הניסיונות והמצוקות המשותפים שעומדים בפניהם יוצרים קשר בלתי שביר ביניהם. ככל שהמסע מתקדם אנחנו עדים לגיבושם של האנשים השונים הללו, שבתחילה פעלו לטובת הרווח האישי שלהם, לכדי יחידה מלוכדת שחבריה מגינים בחירוף נפש זה על זה.

“דמדומי האלים” מזכירה סדרה אחרת, ונדמה כאילו מטרת המפיקים הייתה לוודא שהיא כוללת את כל האלמנטים שמופיעים בסדרה המצליחה – גילוי עריות, דרקונים, דם וקרביים נשפכים מגופות חתוכות. פעם זה היה מזעזע, אבל עכשיו נראה שזה חלק הכרחי בסדרות, לצד כמובן עירום נשי, לעיתים קרובות יותר מעירום גברי. הכול מאולץ ולא הכרחי, והיה אפשר בהחלט לוותר עליהם, אבל אז אולי מעריצי סניידר היו מתאכזבים ומתקוממים – וזה כבר לא מקובל.

הת’ור הזועם. צילום באדיבות נטפליקס, יח”צ

האנימציה לא מרהיבה כל כך, אבל הקאסט מעולה. המדבבים עושים עבודה נהדרת, ובייחוד לוקי, שבמעברים בין קרירות אופיינית לאלגנטיות הוא מצליח להסתיר טוב מאוד את האובדן והצער. ישנם גם כמה שחקני משנה לא רעים בכלל, אבל הם שם רק כדי לקדם את מסעה של חבורת הלוחמים.

פלטת הצבעים שבה סניידר משתמש משעממת, לא מעניינת ולא חדשנית, כך שכל הפוקוס מתרכז בכתיבה ובעבודת הבימוי – והן סבירות בסך הכול. גם המוזיקה הלא ייחודית ממשיכה את הקו של הבינוניות. אנימציה למבוגרים לא צריכה להסתפק בדם, אלימות ומין כדי להצדיק את קיומה, ויש צורך בעומק ובכתיבה טובה.

הכול מוביל לפרק האחרון, השיא של הסדרה והשווה ביותר מבין כל פרקים מבחינת קצב ומבנה, ובו מתגלים דברים חבויים, מזימות שונות משנות כיוון ומתרחשות הרבה התהפכויות, ובסופו של דבר הוא יעשה קצת סדר בבלגן שייווצר לנו לאורך הפרקים.