טכנית, הסדרה הראשונה שיצאה מאולפן האנימציה המהולל של פיקסאר היא “סטודיו לחלומות”, שהייתה ספין אוף ל”הקול בראש”, אבל התוצר הטלוויזיוני המקורי הראשון והרענן באמת הוא “ניצחון או הפסד”, סדרה בת שמונה פרקים קצרצרים שעלתה לאחרונה לשירותי הסטרימינג של דיסני פלוס. “ניצחון או הפסד” מתאמצת בכל כוחה להיות מקורית – גם בצורה וגם בתוכן, גם במבנה וגם בסגנון – ואף על פי שניתן בהחלט להתייחס לטקטיקות הסיפוריות והאסתטיות שלה כגימיק, הרי שזה גימיק שעובד.

הסדרה שוזרת את סיפורה בפורמט רשומוני, מרובה נקודות מבט, סביב אירועים שמובילים למשחק אליפות בליגת סופטבול לילדים (משחק המזכיר בייסבול, אך פחות מוכר בארצנו הקטנה). כל פרק מוצג מנקודת מבטה של דמות אחרת – השחקנים, בני המשפחה, המאמן, השופט ועוד. אך המשחק עצמו הוא רק מנוע העלילה. למעשה, עיסוקה האמיתי של “ניצחון או הפסד” הוא בעולמן הפנימי של הדמויות ובקונפליקטים האישיים שלהן, שלרוב אינם קשורים ישירות לספורט.

הפרק הראשון, שנדמה בתחילה כהנחת יסוד קלאסית לסיפור מסגרת, מתמקד ברושל, שחקנית בקבוצה, אך גם תלמידה בעלת שאיפות כלכליות לנוכח מצבה הפיננסי של משפחתה. כשהיא מנצלת את כישוריה הפדגוגיים לעזור לתלמידים אחרים תמורת תשלום, העסק הופך במהרה לרמאות ומוביל לסדרה של תקריות לא נעימות. הדמות המרכזית בפרק העוקב היא דווקא השופט במשחקים והמורה של רושל. אך במקום עיסוק בספורט או בתלמידים ערמומיים, הפרק מתמקד בשאיפותיו הרומנטיות, בשברון לב ובלחץ חברתי. המעבר בין סיפורים ונקודות מבט מעניק לסדרה תחושה סמי־אנתולוגית, כקובץ של סיפורים קצרים, שכן לכל פרק יש סגנון אסתטי משלו המשפיע על הצבעים, סגנון האנימציה, פס הקול, הקצב ועוד.

מה שמאחד את נקודות המבט השונות הוא הלך רוח של אי־נחת, חרדה ומתח. הרגשות הללו לא רק מכתיבים את הדרמה והקונפליקטים, אלא גם משתקפים באסתטיקה הייחודית של כל פרק, בהתאם לדמות ולמצוקותיה. החרדה הזו היא גם היתרון הגדול של “ניצחון או הפסד” וגם עקב אכילס שלה. מצד אחד, היא מספקת דלק נרטיבי משובח לפיקסאר, שיודעת לעבוד עם ניגודים, ליצור מהם דימויים ולזקק מהם משמעויות מושכלות. מצד שני, היא עלולה להיות מעיקה ודחוסה מדי, בייחוד עבור קהל צעיר. מעבר לכך, ישנה חוסר אחידות באיכות הפרקים. חלקם מוצלחים מאוד, אך אחרים סובלים מחולשה סיפורית או מחוסר קשר קוהרנטי לשאר העלילה, מה שיוצר תחושת ניתוק. אלמלא שני הפרקים האחרונים, הטובים משמעותית מכל השאר, הסדרה עלולה הייתה להיגרר לתיקו במקרה הטוב. אולם בזכות סיום מוצלח, שמסדר את הבלגן הנרטיבי ומחליק את הפינות המחוספסות, “ניצחון או הפסד” מצליחה להרים את עצמה ברגעי ההכרעה.

אולי זו קלישאה, אך העובדה שהסדרה עוסקת יותר בדרך אל המשחק מאשר במשחק עצמו מתאימה להפליא למסר המרכזי שלה: יש דברים חשובים יותר מניצחון או מהפסד. הדרך חשובה יותר מהיעד, ולעיתים צריך להשלים עם העובדה שאין לנו שליטה על הכול. על אף הדחיסות הרגשית והתסביכים, יש משהו מנחם ומתוק בפילוסופיה הסטואית הזו. הבחירה להפיק פרקים קצרים – כ־20 דקות שמזקקות את התמות המרכזיות – מתגלה כמוצלחת. על אף פערים ברמת התוכן, הסגנון הייחודי והפורמט הרשומוני מחמיאים לסדרה ומסווים את חולשותיה. אומנם בסופו של דבר נותר פער בין הצורה המרשימה לתוכן הלא אחיד, מה שמותיר תחושת החמצה המזכירה חוויית צפייה של תיקו, אולם בזכות היצירתיות והפינאלה המוצלח הסדרה יוצאת כשידה על העליונה.