זוכרים את ״אדומות״, סדרה ששודרה פעם, כשערוץ הילדים שם דגש על תוכן? הסדרה התמקדה בקבוצת כדורגל של נערות מתבגרות כחול־לבן ובמאבקה נגד העולם, או במילים אחרות – קבוצת הבנים המקומית. היום יש את ״הצהובות״, תיכוניסטיות אמריקאיות שחברות בקבוצת הכדורגל המצליחה בבית ספרן. אותה קבוצה לא רק צריכה להוכיח את עצמה בעולם הספורט התחרותי, אלא גם לשרוד בטבע חסר רחמים לאחר שהמטוס ששהו בו התרסק בשום מקום. תחשבו על זה רגע – ״אבודים״ פוגש את ״שקרניות קטנות״ פוגש את ״הנותרים״ פוגש קניבליזם בקטנה. הסדרה הזו מביאה לכם את התוכן שלא ידעתם שאתם רוצים לצפות בו.

״הצהובות״ אינה רק סדרה על זוועות, הישרדות בתנאים קשים ודרמות של תיכוניסטיות. יכולתה לשלב בין הז׳אנרים ובין העולמות היא חוזקתה המרכזית, שבאה לידי ביטוי באמצעות קפיצה בין שני צירי זמן מרכזיים. הראשון הוא העבר (שנות התשעים), שבו אנחנו מקבלים את תמונת הרקע של הנערות ולומדים מה היו צריכות לעשות בשביל לשרוד בטבע. ציר הזמן השני הוא ההווה, שבו אנחנו רואים כיצד אותה טראומה בגיל ההתבגרות עיצבה אותן לנשים שהן היום. נוסף על כך, אלמנט הזוועות והקניבליזם לא נועד רק לעורר בחילה, אלא גם לערער על אותה תפיסה סטריאוטיפית הרואה בנשים צעירות אובייקט מיני (מה שהיה בולט מאוד בז׳אנרים אלה).

העונה הראשונה כוללת 10 פרקים ומתמקדת בארבע דמויות מרכזיות – שונה, טאיסה, נטלי ומיסטי, שורדות מסע ההישרדות מהגיהינום. כל אחת מהן, בדרכה שלה, חיה חיים בינוניים ולא מספקים בהווה. אחת כלואה בנישואים אומללים, אחרת מתמודדת עם התמכרות, יש את זו שחיה בבדידות ואת זו שמסתירה סודות וחלקים מעצמה מבני משפחתה ומהציבור. לא רק שאנחנו מושקעים בעבר של הדמויות, אלא גם בהווה ובצרות שמלוות אותן כעת. עוד דבר מעניין שמחזק את ייחודיות העונה הראשונה הוא ההצצה לעולמן של שאר חברות הקבוצה – נוצרייה אדוקה שמאמינה בניסים, אחת שחווה חזיונות (ספק נביאת אמת, ספק משוגעת עם קבלות), מאמן אחד בארון ובניו של המאמן הראשי שמצאו עצמם מצטרפים למסע בעל כורחם.

לאחר צפייה בעונה הראשונה ספק אם הייתם חושבים על דברים הזויים נוספים שיכולים לקרות לאותה חבורה חסרת מזל, אך העונה השנייה עשתה עבודה מעולה, ועוד עם שחקן חיזוק נוסף וחמוד במיוחד בשם אלייז׳ה ווד (״שר הטבעות״).

מה תרם לקפיצת המדרגה בין העונות? האם זה שילוב דמויות נוספת מתוך החבורה כמו לוטי (ה”נביאה” כביכול) או ואן (שיש לה יותר נשמות מחתול)? או אולי זו העובדה שאנחנו כבר עמוק בתוך הסיפור ומושקעים רגשית בדמויות? ככל הנראה זה השילוב של הכול יחד –  המורכבות הנגלית לנו כבר בהתחלה ועודפות הז׳אנרים וצירי הזמן, המייצגים בדרך כלל נרטיב טלוויזיוני נשי (אופרת סבון, למשל). לעומת העונה הראשונה, העונה השנייה מונה רק 9 פרקים, ואחד החזקים שבהם מתרחש לקראת סופה, כאשר כל הדמויות הבוגרות מתאחדות בשנית בסוג של מחנה קיץ מעוות וסיוטי – איחוד שמסתיים בטרגדיה שחותמת את העונה.

לצד אספקט הטרגדיה בסדרה ישנו גם הרבה הומור, שמאזן את האינטנסיביות והדרמה הקיימת ושומר על טון קליל המאפשר צפייה נוחה. בעונה הראשונה הקשר בין נטלי ומיסטי בהווה היה פאנץ׳ מרענן ומשעשע בגלל האופי המנוגד שלהן, ואילו בעונה השנייה בעלה ובתה של שונה מצאו את עצמם בסיטואציה אבסורדית לחלוטין.

מבחינת ליהוק הסדרה מתהדרת במיטב שחקניות שנות התשעים והאלפיים שבאמת התגעגענו אליהן, כדוגמת כריסטינה ריצ׳י (״משפחת אדאמס״), ג׳ולייט לואיס (״רוצחים מלידה״) ומלאני לינסקי (״יצורים שמימיים״), וכן גם בשחקניות צעירות ומוכשרות לא פחות, כדוגמת סופי נליס (״גנבת הספרים״), ג׳סמין סבוי בראון (החידוש של ״צעקה״) ואלה פורנל המצוינת (״ארקיין״).

אז מה מצפה לנו בהמשך? העונה השלישית תעלה ב־14 בפברואר, ונוסף על הקאסט הקבוע נקבל השנה כמה כוכבים נוספים להופעות אורח, בהם ג׳ואל מקהייל (״קומיוניטי״) והילרי סוואנק. ישנן שמועות הגורסות כי דמותה של סוואנק תהיה בסופו של דבר דמות קבועה בסדרה, מה שיעשה לה ולסדרה רק טוב, אחרי כמה ניסיונות קאמבק מעייפים שלה בקולנוע ובטלוויזיה.

״אם אתם הייתם תקועים באמבטיה קטנה כל חייכם, לא הייתם משתגעים?״ שאלה זו נשאלה בסרט ״בלאקפיש״ (2013), העוסק בתקיפה ובהרג מאמנת פארק מים ע״י לוויתן קטלן שגדל בשבי. השאלה הזו הדהדה לי לאורך כל הצפייה בסדרה. אותן נערות צעירות ששרדו בטבע האכזר – איך הן היו יכולות שלא להשתגע בתנאים שכאלה? הרי במצבי קיצון אין חשיבות או זמן להיגיון או מוסריות, יש רק את הרצון להישאר בחיים בכל מחיר, גם אם תסחבי זאת כאות קין לאורך כל ימייך. כנראה בגלל זה הן עוטות מסכות על הפנים בכל פעם שהן מאבדות את השיט באקט רצחני.