היכונו להכיר מושגים חדשים וללמוד את משמעותם ביפן, ולהבין עד כמה המבנה החברתי בה מושתת על משמעת, נאמנות ומשפחתיות, ומדוע מעמדם של הסמוראים הוא הגבוה ביותר. התואר הזה עובר בירושה, כך שאם נולדת למשפחת חקלאים, אל תצפה להיות סמוראי. מצופה ממך ללכת שבי אחרי הלורד או הבעלים ולעשות כדבריו, גם אם זה יעלה לך בחייך. המערביים יתפסו את המסורת הזאת כמוזרה או כמטרידה, אך הם יעלימו עין כדי להמשיך לשרת את האג׳נדות ואת מאווייהם ביפן כשהם מנסים לנצל לטובתם את המאבקים הפנים יפניים. למזלנו, העניין הזה לא מקבל יותר מדי פוקוס בעונה הנוכחית – העונה הראשונה רק מניחה את הזרעים שיבשילו לעונה שנייה (שעד כה לא ידוע אם תקרה) ופתחה לרובנו את התיאבון להתעמק יותר בתרבות היפנית ובמנהגיה. זה מטמטם בקטע חיובי, בייחוד כשזה נעשה ביד רמה ובחשיבה על כל הפרטים הקטנים. הכול מושלם מבחינה ויזואלית ומוזיקלית, ואפילו השפה המדוברת היא יפנית עתיקה. כן, זו לא היפנית המדוברת כיום, כך לפחות הצהירו לא אחת כוכבי הסדרה, שהקימו לתחייה עולם שלם ושפה חדשה. ואם בשפה חדשה עסקינן, אתם עומדים להעשיר את אוצר המילים שלכם במושגים כמו אנג׳ין, שהוא בעצם סוג של טייס. זה שם שיוזכר לא אחת, אז תגיעו בראש פתוח וברצון ללמוד על התרבות היפנית וליהנות מסדרה שעושה לה כבוד וגם לנו, הצופים.

במהלך עשרת פרקי העונה הראשונה נישאב לסיפורו של לורד יושי טורנגה (הירויוקי סנאדה, ״הסמוראי האחרון״), מצביא ממולח המסוכסך עם יריביו הפוליטיים, שמונעים מתאוות בצע. הוא מזהה קלף מיקוח במלח אנגלי שנלכד בשבי, ג׳ון בלאקת׳ורן (קוסמו ג’רוויס, ״השפעה״), שבמקרה או בטעות הגיע לחופיה של יפן ונאלץ ללמוד על בשרו את טבעה ויופייה של התרבות, ועל הדרך מפתח קשר אישי עם לייד מריקו (אנה סאוויי, “גירי האג’י”), המשמשת כמתורגמנית. הסדרה מתהדרת באנסמבל דמויות, חלקן משניות וחלקן מהותיות, כך שיהיה קשה לאמוד את כולן, ולכן היא מתמקדת בשלישייה שמניעה את המהלכים. רוב הסצנות העוסקות בקשר המתפתח בין בלאקת’ורן וליידי מריקו מייגעות ודי ארוכות, ואפשר היה לוותר עליהן. בנוסף, הסדרה ויתרה על הרבה הסברים כדי לעמוד בכמות מטורפת של אירועים כדי להתקדם, ולא תמיד הסבירה לנו מהלכים מסוימים.

הסדרה, שנוצרה על ידי רייצ’ל קונדו וג׳סטין מרקס, מבוססת על רומן בעל אותו שם מאת ג’יימס קלאוול, סופר בריטי שכתב על יפן מנקודת מבטו של מלח אנגלי. מדובר בגרסה מחודשת לסדרת הטלוויזיה משנת 1980 בעלת אותו השם, שבניגוד לגרסת 2024 היה בה ייצוג דליל של יפנים. נחמד לדעת כי הירויוקי סנאדה שיחק גם בה – ממש סגירת מעגל בשבילו.
מדהים שרשת FX מצליחה להחזיר אותנו בזמן ליפן הפיאודלית של שנת 1600, תקופה שאין בה מעצורים ויש בה הכול מהכול – פוליטיקה, מלחמה, חרבות קטאנה, בריטי אחד וכנסייה פורטוגלית שישאבו אתכם בזכות צילומים מרהיבים שעליהם היו אחראים כמה צלמים – סם מקארדי, מארק לליברטה, כריסטופר רוס ואריאל רטבלד – שעשו עבודה מרהיבה המשולבת במוזיקה משובחת, שעליה היו אמונים אטיקוס רוס, לאופולד רוס וניק קיוב.

“שוגון” מביאה את המשמעת היפנית הנוקשה, שאינה מתפשרת גם במחיר של מוות מזעזע. בהנחה שלא נתקלתם בסדרה ונמנעתם מההייפ סביבה, דעו שהיא נמצאת בכל פינה בחודש האחרון, וכל פרק התעלה על קודמו (למעט אולי האחרון, כי אין אפשרות להתעלות על פרק 9). הסדרה בת עשרת הפרקים נותנת פייט ל״משחקי הכס״ ולכל סדרת מדע בדיוני. היא מצליחה לשמר את מקומה למרות הדיאלוגים הארוכים שלה, בייחוד בפרקי ההתחלה, ובונה את עצמה בדומיננטיות חסרת פשרות. היא תשאב אתכם פנימה וכל פרק יגרום לכם לזוז באי נוחות ולהעריץ את היפנים. אלוהים, איך הם מצליחים לשמור על ארשת פנים כזו ולויאליות מפחידה עד קריפית? מה נסגר? תכינו את עצמכם, כי יפן של פעם היא חוויה מטלטלת.