בראד פיט ומורגן פרימן - עדיין אייקונים
אחרי שדיוויד פינצ’ר מצא הצלחה בבימוי פרסומות וקליפים, נראה היה שסוף סוף הגיע זמנו לביים סרט הוליוודי – “הנוסע השמיני 3”. סרט זה, לצערו הרב של הבמאי, כלל מאבק אכזרי עם מפיקים על חזון אומנותי. חוויה זו גרמה לכך שהחליט שלא יביים יותר סרט בחייו. בדיוק בנקודה זו, הוא נתקל בתסריט לסרט בשם “שבעה חטאים”. מכאן, השאר זה היסטוריה.
הסרט עוסק בדמותו של סומרסט (מורגן פרימן), בלש ותיק שעומד לפרוש. בשבוע האחרון לתפקידו הוא מתחיל לחקור מקרי רצח חריגים יחד עם מילס (בראד פיט). לאט־לאט השניים מגלים שלכל הרציחות אחראי אותו אדם, שמשתמש בהן כדי להעביר מסר מעוות לציבור על שבעת החטאים: גאווה, חמדנות, תשוקה, עצלנות, קנאה, גרגרנות וכעס.
עד שסרט זה הגיע, הקריירה של בראד פיט הייתה במגמת עלייה הדרגתית. הוא הופיע בתחילת שנות ה-90 בתפקידים קטנים ב”תלמה ולואיז” ו”רומן על אמת”, ובשנת 1994 כיכב בתפקידים ראשיים ב”רוחות של תשוקה” ו-“ראיון עם הערפד”. סרטים אלו ניצלו את יופיו יותר מאשר את כשרונו בתור שחקן. מנקודה זו והלאה, “שבעה חטאים”, הוכיח לעולם שהוא הוא לא רק שחקן מסוקס, אלא גם דמות ראשית בעלת תפקידיי אופי מגוונים ומחוספסים.
בצפייה מחודשת, נחשפת דמותו של פיט בסרט כמורכבת ומלאת מגרעות. היא מלאת כעס לעומת החוכמה הרגועה של פרימן. נראה שיש כאן שתי דמויות ראשיות שמתפקדות כהתגלמויות שטוחות של טוב ורע: פרימן הוא טוב, פיט הוא רע. כל פריצת דרך בחקר התעלומה וכל צעד חכם נזקפים לזכות פרימן בלבד.
השטחיות של הדמויות מבחינת האפיון שלהן היא לא רק חיסרון, אלא נקודת תורפה משמעותית ביצירה. סרט שדמויותיו הראשיות לא מעניינות משול לשולחן שאחת מרגליו חסרה. חוסר העניין בדמויות הראשיות גורם הרבה פעמים לחוסר עניין במעשיהן ולכן סצנות שאמורות להיות מותחות ומעניינות לא יוצרות את הרושם המכוון. סצנת המרדף הארוכה היא דוגמה לסצנה כזו.
לעומת זאת, פינצ׳ר בחר בחירה מעניינת – לעולם לא להראות את הרציחות עצמן. במקום להתמקד בזעזוע שטוח של דם וסבל, “שבעה חטאים” מנהל את האלמנטים המזוויעים שבו באופן יעיל וחכם מתוך הידיעה שלפעמים לדמיין משהו מעורר יותר פחד מאשר לראות אותו.
בנוגע לנבל עצמו – עדיף לא לספר עליו יותר מדי. הסצנות הבולטות בסרט לא כוללות אותו, אך אלו שבהן הוא אכן נמצא ומצליח לייצר אימפקט ריגשי, מגיעות רק בסוף. הגראנד פינאלה של “שבעה חטאים” מכיל את אחד הסופים הידועים והמוכרים ביותר בתולדות הקולנוע, ויש הרבה סיבות טובות לכך. הוא מזוויע, מותח, לא צפוי ומהווה נקודת שיא לא רק של עלילת הסרט עצמה, אלא גם של הרעיון והתמות הכלולים בה.
הרעיון המרכזי בסרט הוא אפתיה, זאת לעומת חוסר אכפתיות כלפי אחרים וכלפי הסביבה. מטרתו של הרוצח הסדרתי היא להצהיר לעולם שהוא שורץ באמפתיה כלפי שבעת החטאים המציפים את חיינו היום־יומיים.
“שבעה חטאים” מתרחש בעיר ששמה לא מוזכר, אך תמיד יש בה גשם, לכלוך ופשע, ולצערנו אפשר למצוא הרבה דמיון בינה לבין העולם האמיתי שבו אנחנו חיים. פינצ’ר והתסריטאי וולקר משתמשים בכך כדוגמה לאופן שבו עולם בלתי שפוי יוצר אדם כועס ורצחני.
מסריו של “שבעה חטאים” על אלימות, חוסר אכפתיות וטבע האדם מועברים באופן מושלם. הבימוי של פינצ’ר מעצים את התסריט ומעשיר את האווירה הקודרת והעכורה של העולם המתואר בו. הביצועים של כל השחקנים יוצאים מן הכלל. הסיום הוא אייקוני מכל הסיבות הטובות. המגרעה היחידה בסרט היא אפיון הדמויות שאמורות להניע את העלילה, ובגללה “שבעה חטאים” מאבד מכוחו הפוטנציאלי. אך למרות הכל אי אפשר להכחיש את כל המרכיבים המעולים בו ואת כל הסיבות המוצדקות שבזכותן “שבעה חטאים” נשאר אייקוני בתודעה הקולקטיבית.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: אלכסנדר מרום
בראד פיט ומורגן פרימן - עדיין אייקונים
אחרי שדיוויד פינצ’ר מצא הצלחה בבימוי פרסומות וקליפים, נראה היה שסוף סוף הגיע זמנו לביים סרט הוליוודי – “הנוסע השמיני 3”. סרט זה, לצערו הרב של הבמאי, כלל מאבק אכזרי עם מפיקים על חזון אומנותי. חוויה זו גרמה לכך שהחליט שלא יביים יותר סרט בחייו. בדיוק בנקודה זו, הוא נתקל בתסריט לסרט בשם “שבעה חטאים”. מכאן, השאר זה היסטוריה.
הסרט עוסק בדמותו של סומרסט (מורגן פרימן), בלש ותיק שעומד לפרוש. בשבוע האחרון לתפקידו הוא מתחיל לחקור מקרי רצח חריגים יחד עם מילס (בראד פיט). לאט־לאט השניים מגלים שלכל הרציחות אחראי אותו אדם, שמשתמש בהן כדי להעביר מסר מעוות לציבור על שבעת החטאים: גאווה, חמדנות, תשוקה, עצלנות, קנאה, גרגרנות וכעס.
עד שסרט זה הגיע, הקריירה של בראד פיט הייתה במגמת עלייה הדרגתית. הוא הופיע בתחילת שנות ה-90 בתפקידים קטנים ב”תלמה ולואיז” ו”רומן על אמת”, ובשנת 1994 כיכב בתפקידים ראשיים ב”רוחות של תשוקה” ו-“ראיון עם הערפד”. סרטים אלו ניצלו את יופיו יותר מאשר את כשרונו בתור שחקן. מנקודה זו והלאה, “שבעה חטאים”, הוכיח לעולם שהוא הוא לא רק שחקן מסוקס, אלא גם דמות ראשית בעלת תפקידיי אופי מגוונים ומחוספסים.
בצפייה מחודשת, נחשפת דמותו של פיט בסרט כמורכבת ומלאת מגרעות. היא מלאת כעס לעומת החוכמה הרגועה של פרימן. נראה שיש כאן שתי דמויות ראשיות שמתפקדות כהתגלמויות שטוחות של טוב ורע: פרימן הוא טוב, פיט הוא רע. כל פריצת דרך בחקר התעלומה וכל צעד חכם נזקפים לזכות פרימן בלבד.
השטחיות של הדמויות מבחינת האפיון שלהן היא לא רק חיסרון, אלא נקודת תורפה משמעותית ביצירה. סרט שדמויותיו הראשיות לא מעניינות משול לשולחן שאחת מרגליו חסרה. חוסר העניין בדמויות הראשיות גורם הרבה פעמים לחוסר עניין במעשיהן ולכן סצנות שאמורות להיות מותחות ומעניינות לא יוצרות את הרושם המכוון. סצנת המרדף הארוכה היא דוגמה לסצנה כזו.
לעומת זאת, פינצ׳ר בחר בחירה מעניינת – לעולם לא להראות את הרציחות עצמן. במקום להתמקד בזעזוע שטוח של דם וסבל, “שבעה חטאים” מנהל את האלמנטים המזוויעים שבו באופן יעיל וחכם מתוך הידיעה שלפעמים לדמיין משהו מעורר יותר פחד מאשר לראות אותו.
בנוגע לנבל עצמו – עדיף לא לספר עליו יותר מדי. הסצנות הבולטות בסרט לא כוללות אותו, אך אלו שבהן הוא אכן נמצא ומצליח לייצר אימפקט ריגשי, מגיעות רק בסוף. הגראנד פינאלה של “שבעה חטאים” מכיל את אחד הסופים הידועים והמוכרים ביותר בתולדות הקולנוע, ויש הרבה סיבות טובות לכך. הוא מזוויע, מותח, לא צפוי ומהווה נקודת שיא לא רק של עלילת הסרט עצמה, אלא גם של הרעיון והתמות הכלולים בה.
הרעיון המרכזי בסרט הוא אפתיה, זאת לעומת חוסר אכפתיות כלפי אחרים וכלפי הסביבה. מטרתו של הרוצח הסדרתי היא להצהיר לעולם שהוא שורץ באמפתיה כלפי שבעת החטאים המציפים את חיינו היום־יומיים.
“שבעה חטאים” מתרחש בעיר ששמה לא מוזכר, אך תמיד יש בה גשם, לכלוך ופשע, ולצערנו אפשר למצוא הרבה דמיון בינה לבין העולם האמיתי שבו אנחנו חיים. פינצ’ר והתסריטאי וולקר משתמשים בכך כדוגמה לאופן שבו עולם בלתי שפוי יוצר אדם כועס ורצחני.
מסריו של “שבעה חטאים” על אלימות, חוסר אכפתיות וטבע האדם מועברים באופן מושלם. הבימוי של פינצ’ר מעצים את התסריט ומעשיר את האווירה הקודרת והעכורה של העולם המתואר בו. הביצועים של כל השחקנים יוצאים מן הכלל. הסיום הוא אייקוני מכל הסיבות הטובות. המגרעה היחידה בסרט היא אפיון הדמויות שאמורות להניע את העלילה, ובגללה “שבעה חטאים” מאבד מכוחו הפוטנציאלי. אך למרות הכל אי אפשר להכחיש את כל המרכיבים המעולים בו ואת כל הסיבות המוצדקות שבזכותן “שבעה חטאים” נשאר אייקוני בתודעה הקולקטיבית.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: אלכסנדר מרום
