״משחק הדיונון״ החליט לזנוח את הדילמות המוסריות בשביל בחירה מוסרית נעלה. זה מורגש היטב בדמות הראשית, בקווי עלילה נוספים וגם בסופו של דבר במנצח/ת הנוכחי/ת במשחק הרצחני. הלהיט הקוריאני כבר לא רוצה שתחשבו לבד. למה להתאמץ לקראת הסוף? הוא רק רוצה לבוא בטוב. כעת נשאלת השאלה, האם זה באמת טוב לנו או שמה חוטא לסיבה לשמה התכנסנו מלכתחילה?

עלילת העונה השלישית ממשיכה ישירות את קודמתה. שחקן מספר 456, או בשמו המלא סונג ג׳י הון (לי יונג-ג’ה), נכשל במרד הגדול שהצליח לעורר בקרב השחקנים ואף חמור מכך – היה עד ואחראי, בדרך כזו או אחרת, למותו של חברו הטוב ועוד רבים אחרים. הבלש שמשתף איתו פעולה במטרה לחשוף את מיקום המשחקים החולניים ממשיך בחיפושיו, ללא הצלחה, ונדמה שהכול חוזר לקדמותו, אך זה לא באמת נכון.

נראה שככל שהעונות בסדרה מתקדמות מספר הפרקים הולך ומתקצר. הפרקים בעונה הנוכחית התחלקו לכמה קווי עלילה – המשחקים האחרונים בסבב הנוכחי, נוכחות חיצונית למשחקים והחיפוש אחר מיקומם הסודי והפוליטיקה ויחסי הכוחות מאחורי הקלעים בתוך עולם המשחק עצמו. מכיוון שמדובר בעונה קצרה החלוקה מורגשת עד מאוד עבור הצופה ומשפיעה על החוויה וההיקשרות הרגשית לדמויות. אם בעונות הקודמות הלחץ במשחקים האחרונים היו בשיאו, בעונה הנוכחית הצופה מחכה בסבלנות לפרק האחרון בלי לכסוס ציפורניים.

ראוי להתייחס בכובד ראש לבחירה של יוצרי הסדרה לתת מקום נרחב בעונה הנוכחית לאח”מים שהגיעו להתארח ולצפות במשחק הסדיסטי מקרוב. בעונות קודמות הם נותרו אניגמות, אך בעונה הנוכחית הם קיבלו אפיון וזמן מסך שנועד לחדד עבור הצופה את הפערים האכזריים בין אותם משתתפים חסרי מזל לאלה הצופים בהם מלמעלה ללא סנטימנטים. אף שבחירה זו בהחלט מחדדת את המסר הכולל של הסדרה – היא חסרת לב, עודפת ומלווה בדיאלוגים מביכים. האכזריות הבנויה בסדרה היא חלק בלתי נפרד ממנה, ומכיוון שהיא מקבלת יותר מקום, מוטב להתייחס אליה כאל כלי תסריטאי יותר מאשר אמירה חברתית שנועדה לערער ולייצר רגש.

הבחירות שנעשו עד כה בעונה זו לא רק השפיעו על חווית הצפייה של הצופה אלא גם על הדמויות עצמן. גיבורנו הידוע, מובס אחרי כישלון המרד הגדול, נותר שבור. כל האוויר והמוסריות יצא לו מהמפרשים, וכעת הוא מוצא עצמו קשור למיטה. קבור בתבוסתו. חסר עניין במשחק או במשתתפים המקיפים אותו. כאשר אין מנהיג או כיוון ברור במשחק מגיעה תורה של הדמוקרטיה וזכות ההצבעה לתפוס את מקומה הנכבד. גם אם ניתן להשתמש באותה זכות הצבעה כדרך להשתחרר מהסדיזם והמוות, לבקש חמלה והבנה, בדיוק באותה המידה היא יכולה לשמש כלי להצדקה של אלימות וכאב, אם בכך בוחר הרוב (כמה מפתיע שכולם היו גברים) ללא מצפן מוסרי.

חברים יקרים, חשוב להיות אנשים טובים עוד לפני שאתם אזרחים או בני אדם בעלי זכויות. זוהי הדרך שבה בחרו לסיים את הסדרה. כך נחתמות שלוש עונות אכזריות באמירה רגשנית. נראה שאותו ניסיון לחבק את הדמויות שעוד נותרו ואת הצופים שהיו מוכנים להיות עדים לכל הזוועות מהווה כמעט התנצלות, צעד אחורה שמטרתו להותיר טעם טוב בפה, שנרצה עוד, שתישאר בנו תקווה.

אומרים שככל שמזדקנים נעשים רכים יותר, משהו משתנה והזמן עושה את שלו – אך לא כשזה נוגע לסדרה מצליחה שנוצרה לפני פחות מחמש שנים. כמו כל סדרה או סרט שמוצאים את דרכם למיליוני אנשים בתעשייה הבידור, גם כאן המטרה הסופית היא רווח, אפשרות למקסם את ההכנסות. הדקות האחרונות בסדרה מוכיחות זאת כאשר מתגלה שאותם משחקים חולניים יכולים להתרחש בכל מקום ובכל זמן. אין ספק שמהלך גאוני זה, שמותיר את חותמו יותר מכל ששת הפרקים יחדיו, הוא הכנה מדויקת להגדלת היקום הטלוויזיוני של “משחק הדיונון”. בסופו של דבר מתברר שהצופים היו משתפי הפעולה בדרך לצבור מיליונים. בדרך הם היו עדים לאכזריות סדיסטית, לאיבוד ערכים ולאלימות קשה – והכול בשם הבידור. וגם כאן יש רק מנצחת אחת ועשירה במיוחד – נטפליקס.