כולם מכירים את סוניק הקיפוד. אפילו אנשים שמעולם לא שיחקו באחד המשחקים שלו נתקלו בסרט, בסדרה או בחוברת קומיקס בכיכובו. לעומת זאת פחות אנשים מכירים את שדו הקיפוד,  דמות אייקונית בפני עצמה. שדו הופיע לראשונה במשחק Sonic Adventure 2, שבסופו הוא מת. במשחק סוניק שבא לאחר מכן, Sonic Heroes, הוא חזר, ללא כל הסבר.

במשחק Shadow the Hedgehog, המטרה היא להרחיב את עולמו הפנימי והחיצוני של שדו אחרי שהיה דמות שולית ב־Heroes. זה נעשה באופן מעניין מאוד ופורץ דרך, בייחוד ביחס לסדרת משחקי סוניק.

שדו לא זוכר את עברו, ונקלע לסיטואציה שבה שלושה צדדים נלחמים זה בזה: הגיבורים (סוניק, חבריו וארגון צבאי בשם GUN), ד”ר אגמן (האויב המושבע של סוניק) והרובוטים שלו, וחייזרים מסתוריים בנהגת יצור בשם Black Doom. על השחקן לבחור לאיזה צד הוא רוצה להשתייך בכל שלב, ובכך לקבוע את מטרתו של שדו בחיים ואת עתידו.

הקונספט מלא האמביציה מכיל בתוכו פוטנציאל גדול, אך המימוש של הרעיון הזה מסורבל ולא מספק. הבעיה הראשונה צצה כאשר מסתכלים על האריזה, שבה שדו נראה משתמש בכלי נשק מציאותיים. הרעיון שדמות מזיכיון סוניק הקיפוד צריכה אקדח הוא מגוחך בפני עצמו, והשימוש בהם מסמל את הקונפליקט בין הטונים שמצוי כאן.

סוניק וחבריו הם דמויות צבעוניות ומלאות חיים ואישיות, ואילו אקדחים ריאליסטיים בדרך כלל מתאימים למציאות מדכאת יותר. אפשר להרגיש שהמשחק מנסה לאזן את שני הטונים ההפוכים הללו, אך פשוט לא מצליח בכך. שלבים שאמורים להיות מוקצנים ומגוחכים (טירה רדופת רוחות, קרקס, סייברספייס) נראים קודרים וחסרי צבע.

באופן כללי המשחק כושל מבחינה ויזואלית ומוזיקלית. רוב השלבים הם אפורים, חומים או לפחות לא מעניינים מבחינה ויזואלית. הפסקול, שהוא בדרך כלל מרכיב בולט ומרגש ברוב המשחקים של סוניק, נכנס לאוזן אחת ויוצא מהשנייה במקרה הזה. חוץ מכמה משירי הקרדיטים, אין אף מנגינה בולטת לאורך כל המשחק.

אך החלק הכי חשוב בכל משחק מחשב מעט הוא התשובה לשאלה: האם כיף לשחק בו? במקרה הזה – לא כל כך. השליטה בשדו קצת מוזרה, מפני שמפתחי המשחק ניסו להתאים את המהירות שלו לקצב ולמבנה של השלבים. בכל שלב יש שתיים או שלוש משימות שאפשר לבחור ביניהן כדי להשלים אותו. הן יכולות לכלול פשוט הגעה לסוף השלב, הריגת מספר קבוע של אויבים או מציאת דמות או חלק מסוימים איפשהו בשלב.

הגעה לסוף השלב תדרוש בדרך כלל זמן קצר, והמסע יהיה אנרגטי ומלא אדרנלין. לעומת זאת, המשימה שבה שדו נדרש לחפש את כל האויבים בשלב ולהרוג את כולם היא איטית ומייגעת. השליטה בשדו מנסה להתאים את עצמה לשני קצבי תנועה שונים לגמרי, ולכן היא כל כך לא אחידה.

עוד אספקט מצער הוא חוסר ההשקעה בדרכים העלילתיות השונות. למשל, אף על פי שיש עשרה סופים שונים, קיימים רק שלושה אחרונים פוטנציאליים שממוחזרים שוב ושוב. דוגמה אחרת לכך היא שבכל פעם שמסיימים שלב כלשהו באותה דרך, לא משנה מה נעשה בשלבים קודמים, יתנגן אותו קטע וידיאו.

לפעמים אותם קטעי וידיאו קבועים יוצרים ניגודים וחורים עלילתיים כאשר הם מופיעים בזה אחר זה. אומנם יש רק עשרה סופים, אבל יש יותר מ־300 דרכים שונות להגיע אליהם. היעדר הגמישות המוחלט בקווי העלילה השונים של המשחק, שנובע מהמחסור בקטעי וידיאו פוטנציאליים מרובים, מעיד באופן כללי על ליטוש לקוי של המשחק.

אך החלק הגרוע ביותר בכל החוויה הוא ההכרח להגיע לכל עשרת הסופים השונים במשחק בדרך אל הסוף האמיתי. לא רק שהרעיון של “סוף אמיתי” נוגד את אופיו של המשחק, שהיה אמור לתת לשחקן לבחור את עתידו של שדו, על השחקנים לשחק במשחק עשר פעמים לפחות כדי להשלים אותו לגמרי. המשימות המייגעות, שמאלצות את השחקן לחפש בכל פינה כדי למצוא אויב להרוג, נהיות מייגעות הרבה יותר לנוכח האילוץ לעבור אותן יותר מפעם אחת.

הקונספט מאחורי המשחק Shadow the Hedgehog הוא מרענן ומעניין, אך היישום שלו מסורבל. בלבול טונאלי, שליטה לא אחידה בדמות וחוויה משחקית שנעה בין משעממת למעצבנת – כל אלה הן מגרעות שלגמרי חוסמות את הפוטנציאל שלו. שדו הופיע בהרבה משחקי סוניק אחרים, ואפילו קיבל משחק נוסף וסרט משלו (“סוניק 3”). נראה שעתיד הדמות נראה מבטיח, אך קשה להאמין בכך כאשר מסתכלים על המשחק 20 שנה אחורה.