מתוך הסרט ״לשחרר את השדים״
אם היו אומרים לכם אי שם בשנות האלפיים העליזות שהקריפי פסטה האהובה עליכם קמה לתחייה בדמות סרט קולנוע, כנראה הייתם מתרגשים מאוד, ובצדק. מי מאיתנו היה מסרב למנה מזוקקת של פרטים קריפיים ורנדומליים בפורמט מצולם ובאורך מלא? אז לפעמים חלומות מתגשמים, ובמקרה הזה הם מגולמים ב”לשחרר את השדים”. השאלה היא האם כך דמיינו את הגשמת החלום.
המצלמה של ג’נט (אמילי בנט), יוצרת תיעודית, מסריטה את מסע החיפושים של מיה (קאמיל סאליבן) אחר אחותה ריילי (שרה דארן), שנעלמה 12 שנים לפני כן. מיה, שיודעת רק שעקבותיהם של אחותה וחבריה אבדו בעיירה הנטושה שלבי אוקס במהלך תיעוד מקרים על־טבעיים שהעלו לערוץ היוטיוב שלהם, מנסה לפענח את מקרה ההיעלמות המסתורית. כשקלטת אחת ממצלמת הווידאו של אחותה מגיעה לידיה, היא מגייסת את שברי המידע שברשותה כדי לנסות ולהציל אותה.
גולת הכותרת האמיתית בסרט היא הבמאי, כריס שטוקמן. מדובר בחובב קולנוע מושבע מגיל צעיר, שבשנים האחרונות מוכר בעיקר בזכות ערוץ היוטיוב שלו, בו הוא עוסק בביקורות ובניתוח סרטים.בעברו התנסה בבימוי סרטים קצרים שעלו לערוץ, ו”לשחרר את השדים” הוא סרטו הראשון באורך מלא. יתרה מכך, חלק גדול מתקציב הסרט – יותר ממיליון דולר – הגיע ממימון המונים שהוא עצמו יזם.
את הבעיה המרכזית של הסרט אפשר לסכם במילה אחת: מבולגן. יש בו הרבה רעיונות וקווי עלילה שונים שנזרקו לתוך התסריט, אבל אף אחד מהם לא מבשיל או צובר עומק. בסרט כזה, שסובב סביב חקירה של מקרה מסתורי, מאבדים את הצופים כאשר אין שום היגיון שמאפשר לעקוב אחרי המתרחש.
מוטיב הבלגן זולג גם לקונספט. בחלקו הראשון של הסרט התמקד שטוקמן בנרטיב “סרט התעודה”, כמובטח, אבל הוא ננטש כמעט מייד, וברובו הסרט מצולם בפורמט רגיל לחלוטין. פה ושם משולבים בו קטעים מתוך קלטות וצילומי חדשות. הבחירה בז’אנר הזה, שאמור להיות הלב של הסרט, נשארת חלולה וחסרת הצדקה.
אפקט האימה בסרטים מהסוג הזה נובע מהאמינות שלהם, כלומר הם צריכים להיראות כמעט מציאותיים, אך משהו בדינמיקה האנושית ובהגשה של השחקנים פשוט לא משכנע. כל הסצנות מרגישות מתוסרטות ומתוכננות, החל מהראיונות ועד הדיאלוגים.
למרות הכול, יש בהפקה הזו גם נקודות טובות. מייק פלנגן (“ד”ר סליפ”, “אוקולוס”) היה מעורב בהפקת הסרט, והוא בהחלט הביא איתו ניסיון רב שחסר בחלקים רבים של הפרויקט הזה. רגעי המתח, למשל, בנויים היטב, ואחת המעלות של “לשחרר את השדים” היא האווירה הזדונית שמלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו.
לפרקים האימה גוברת על כל הבעיות הרבות, והוא מצליח להיות מהנה ולהשיג את מטרתו העיקרית: לגרום לקהל לכסות את העיניים בבהלה. עבודת הצילום והעריכה הטובה תורמת ליצור האווירה, והיא משדרגת ומצילה את הסרט ברגעים החלשים והמפוזרים שלו. כיף לשוטט עם הדמויות בפארק שעשועים נטוש או בבקתה ש”מזמינה” היא מילת התואר האחרונה שאפשר להגיד עליה, גם אם התסריט מגוחך לחלוטין.
אפשר להבין שמדובר במין “פאשן פרוג’קט” חצי ביוגרפי של יוצר שפשוט נהנה מאוד מהתחום שבו הוא עוסק. היוצר העיד על עצמו פעמים רבות שמטרתו העיקרית היא ליהנות מהעשייה ולאו דווקא להצליח מסחרית בתעשייה.
אי אפשר להגיד שהסרט ״לשחרר את השדים״ גרוע. מדובר פרויקט ייחודי שנעשה בנסיבות לא רגילות. שטוקמן עשה צעד אמיץ שמנסה לגשר בין עולם המדיה האינטרנטית לקולנוע המיינסטרים. עם קצת יותר מחשבה לעומק (אולי בסרט הבא?) אפשר היה להפוך אותו ליצירה מיוחדת וחדשה בנוף, אך אי הרצון להתמסר עד הסוף לעשייה הניסיונית והבוסריות של הבמאי הפילו אותו למחוזות הבינוניות.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: ריטה גוטין
מתוך הסרט ״לשחרר את השדים״
אם היו אומרים לכם אי שם בשנות האלפיים העליזות שהקריפי פסטה האהובה עליכם קמה לתחייה בדמות סרט קולנוע, כנראה הייתם מתרגשים מאוד, ובצדק. מי מאיתנו היה מסרב למנה מזוקקת של פרטים קריפיים ורנדומליים בפורמט מצולם ובאורך מלא? אז לפעמים חלומות מתגשמים, ובמקרה הזה הם מגולמים ב”לשחרר את השדים”. השאלה היא האם כך דמיינו את הגשמת החלום.
המצלמה של ג’נט (אמילי בנט), יוצרת תיעודית, מסריטה את מסע החיפושים של מיה (קאמיל סאליבן) אחר אחותה ריילי (שרה דארן), שנעלמה 12 שנים לפני כן. מיה, שיודעת רק שעקבותיהם של אחותה וחבריה אבדו בעיירה הנטושה שלבי אוקס במהלך תיעוד מקרים על־טבעיים שהעלו לערוץ היוטיוב שלהם, מנסה לפענח את מקרה ההיעלמות המסתורית. כשקלטת אחת ממצלמת הווידאו של אחותה מגיעה לידיה, היא מגייסת את שברי המידע שברשותה כדי לנסות ולהציל אותה.
גולת הכותרת האמיתית בסרט היא הבמאי, כריס שטוקמן. מדובר בחובב קולנוע מושבע מגיל צעיר, שבשנים האחרונות מוכר בעיקר בזכות ערוץ היוטיוב שלו, בו הוא עוסק בביקורות ובניתוח סרטים.בעברו התנסה בבימוי סרטים קצרים שעלו לערוץ, ו”לשחרר את השדים” הוא סרטו הראשון באורך מלא. יתרה מכך, חלק גדול מתקציב הסרט – יותר ממיליון דולר – הגיע ממימון המונים שהוא עצמו יזם.
את הבעיה המרכזית של הסרט אפשר לסכם במילה אחת: מבולגן. יש בו הרבה רעיונות וקווי עלילה שונים שנזרקו לתוך התסריט, אבל אף אחד מהם לא מבשיל או צובר עומק. בסרט כזה, שסובב סביב חקירה של מקרה מסתורי, מאבדים את הצופים כאשר אין שום היגיון שמאפשר לעקוב אחרי המתרחש.
מוטיב הבלגן זולג גם לקונספט. בחלקו הראשון של הסרט התמקד שטוקמן בנרטיב “סרט התעודה”, כמובטח, אבל הוא ננטש כמעט מייד, וברובו הסרט מצולם בפורמט רגיל לחלוטין. פה ושם משולבים בו קטעים מתוך קלטות וצילומי חדשות. הבחירה בז’אנר הזה, שאמור להיות הלב של הסרט, נשארת חלולה וחסרת הצדקה.
אפקט האימה בסרטים מהסוג הזה נובע מהאמינות שלהם, כלומר הם צריכים להיראות כמעט מציאותיים, אך משהו בדינמיקה האנושית ובהגשה של השחקנים פשוט לא משכנע. כל הסצנות מרגישות מתוסרטות ומתוכננות, החל מהראיונות ועד הדיאלוגים.
למרות הכול, יש בהפקה הזו גם נקודות טובות. מייק פלנגן (“ד”ר סליפ”, “אוקולוס”) היה מעורב בהפקת הסרט, והוא בהחלט הביא איתו ניסיון רב שחסר בחלקים רבים של הפרויקט הזה. רגעי המתח, למשל, בנויים היטב, ואחת המעלות של “לשחרר את השדים” היא האווירה הזדונית שמלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו.
לפרקים האימה גוברת על כל הבעיות הרבות, והוא מצליח להיות מהנה ולהשיג את מטרתו העיקרית: לגרום לקהל לכסות את העיניים בבהלה. עבודת הצילום והעריכה הטובה תורמת ליצור האווירה, והיא משדרגת ומצילה את הסרט ברגעים החלשים והמפוזרים שלו. כיף לשוטט עם הדמויות בפארק שעשועים נטוש או בבקתה ש”מזמינה” היא מילת התואר האחרונה שאפשר להגיד עליה, גם אם התסריט מגוחך לחלוטין.
אפשר להבין שמדובר במין “פאשן פרוג’קט” חצי ביוגרפי של יוצר שפשוט נהנה מאוד מהתחום שבו הוא עוסק. היוצר העיד על עצמו פעמים רבות שמטרתו העיקרית היא ליהנות מהעשייה ולאו דווקא להצליח מסחרית בתעשייה.
אי אפשר להגיד שהסרט ״לשחרר את השדים״ גרוע. מדובר פרויקט ייחודי שנעשה בנסיבות לא רגילות. שטוקמן עשה צעד אמיץ שמנסה לגשר בין עולם המדיה האינטרנטית לקולנוע המיינסטרים. עם קצת יותר מחשבה לעומק (אולי בסרט הבא?) אפשר היה להפוך אותו ליצירה מיוחדת וחדשה בנוף, אך אי הרצון להתמסר עד הסוף לעשייה הניסיונית והבוסריות של הבמאי הפילו אותו למחוזות הבינוניות.
כיפי אך חצי אפוי
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: ריטה גוטין
