אין אות ברחבי המרשתת שמעידה על כך שכל יצור בעל תודעה ביקש רימייק לסרט האימה “לילה שקט וקטלני” משנת 1984, אבל זה בכל זאת קרה. שיווק הסרט מנסה בכוח להצמידו לסרטי “מפחיד” (Terrifier) מפני שיש להם אותו מפיץ בין־לאומי, אך הסרטים רחוקים זה מזה מבחינת איכותם. “לילה לא שקט” הוא השם שנבחר עבור הרימייק בישראל, והשינוי מעיד על הנוסחה המעודכנת לעומת המקור.

העלילה מספרת על בילי (רוהאן קמפבל, הידוע לשמצה מתפקידו כקורי ב”האלווין: הסוף”), שהיה עד בתור ילד לרצח הוריו בחג המולד על ידי אדם המחופש לסנטה קלאוס. עם חלוף השנים הוא עצמו הפך לרוצח סדרתי המחופש לסנטה, שמטרגט שובבים ורעים – החל מרוצחים אחרים ועד נאצים.

על הנייר נראה כי הנוסחה החדשה של “לילה לא שקט” תניב סרט כיפי, אבל הוא מלא באין־ספור בעיות קולנועיות שנותנות טעם רע גם למה שטוב בסרט. חטאו העיקרי של הסרט הוא אורכו, שמשתרע קרוב למאה דקות; אין כל הצדקה לכך. סצנות האקשן והרצח לא תופסות כל כך הרבה זמן, והעלילה עצמה די בנאלית ואפילו לא מצדיקה את קיומה בזכות כתיבה טובה. בניגוד לסרט כמו “מפחיד 2”, שאורכו קרוב לשעתיים וחצי, אין פיתוח לדמויות, וקשה להעריץ אף אחת מהן. במקום זאת יש פשוט סצנות דרמטיות חסרות תכלית ומשעממות.

כשהסרט מרשה לבילי קצת להשתגע, הוא נהיה לכל הפחות חביב, למשל כשנשמע קולו של צ’ארלי (מארק אצ’יסון), הסנטה שרצח את הוריו של בילי. הוא אומנם מת, אך התודעה שלו נמצאת אצל בילי כמו הנוסע האפל של דקסטר או הסימביוט של אדי ברוק. הדיאלוגים שיש לבילי וצ’ארלי אומנם גורמים לגיבור להיראות כמו משוגע, אבל הם די משעשעים. בין השניים יש כימיה חביבה, בעיקר מכיוון שבילי המופנם נדרש לניסיון החיים של צ’ארלי. ראוי לציין שהסרט הוא כל כך אבסורדי, עד שהעובדה שבילי מקבל את התקשורת עם רוצח הוריו היא לא משהו שמפריע לצפייה.

“לילה לא שקט” עושה עבודה טובה באחד ההיבטים החשובים ביותר של סרט אימה טראשי – כמה הסרט מדמם. סצנות האקשן והרצח מבדרות מאוד ולא נראה שנעשה שימוש באפקטים ממוחשבים זולים, והמצלמה לא מסתירה את מה שמעריצי אימה באו לראות: ראשים נכרתים, אנשים נדקרים, כדורים נפלטים – והכול נראה בסדר גמור. העשייה הקולנועית לא מתקרבת ל”מפחיד”, שאוזכר קודם, אבל היא בכל זאת הופכת את הסצנות הללו לכיפיות.

מעבר למאפיינים הללו קשה מאוד למצוא דברים לחבב ב”לילה לא שקט”. ביצועי המשחק סבירים באיכותם, ואצל דמויות מסוימות הם אפילו די גרועים. אחת מדמויות המשנה בסרט היא פאם (רובי מודין, “מז”ל טוב”), מושא האהבה של בילי. הביצוע שלה מוגזם ולא משכנע, ודמותה סובלת מהגזמת יתר, אף על פי שזהו סרט לא ריאליסטי בעליל. אין כאן ניסיון לשמר איזשהו איזון בין האבסורדיות של עולם הסרט לבין מציאותיות, ולכן חוויית הצפייה נוקשה מאוד.

צופים שיגיעו ל”לילה לא שקט” אומנם לא יצפו בסרט הגרוע ביותר של השנה או אפילו בסרט האימה הגרוע ביותר של השנה, אבל בכל זאת קל מאוד להתאכזב ממנו. מכיוון שאיכותו הכוללת ממוצעת כל כך, הוא חומק גם מלהיחשב כסרט טוב וגם מלהתאפיין כ”כל כך רע שזה טוב”. כמה סצנות כיפיות ואפילו קצת שירים ישנים ויפים שמושמעים לא יכולים לכפר על כך שרוב הסרט מוקדש לדרמה משעממת שכתובה רע. הסרט מומלץ אך ורק לצופים שחייבים לצפות בסרט אימה בקולנוע, משום שאין לו תחרות בז’אנר כרגע.