בתחילת שנות התשעים ז’אנר הסלאשרים פרפר כמו דג מחוץ למים, עד שלבסוף מת. הקהל כבר היה שבע מפסיכופתים במסכה שכל מה שמניע אותם בחיים זה לרצוח בני נוער מופקרים מינית. אפילו ניסיון הריענון החביב של ווס קרייבן ב־1994 עם “סיוט ברחוב אלם: הסיוט החדש” לא ממש צלח. עד שב־1996 הגיח מתוך הערפל תסריטאי אלמוני בשם קווין ויליאמסון.

עד לאותה השנה עבד ויליאמסון בעבודות מזדמנות, חלטר בתפקידים קטנים והתדפק על דלתות מפיקים בניסיון למכור תסריטים. אחד מהם, “צעקה”, הפך ללהיט אדיר והתפתח לזיכיון מפלצתי של שישה סרטים (השביעי אוטוטו יגיע לבתי הקולנוע). עם ויליאמסון, סידני פרסקוט וגוסטפייס האגדי – זו הייתה תחילתו של הרנסנס הגדול של ז’אנר האימה בכלל והסלאשרים בפרט. ואלו שמות.

“צעקה”: ההתעוררות הגדולה

במהותו “צעקה” הוא בכלל פרודיה אחת גדולה על סלאשרים. מה יש לנו כאן? רוצח גמלוני אהבל במסכה אייקונית, בני נוער הורמונליים שופעים מיניות, בתולה טראומתית והגחכה מכוונת של כל חוקי הז’אנר. קווין ויליאמסון כתב תסריט לתפארת, ובהברקה של רגע המציא במו ידיו את העידן המטא־קולנועי של האימה.

“צעקה” מודע לעצמו מהדקה הראשונה ועד לאחרונה: הסרט שובר את כל החוקים, דורך עליהם ואז בונה אותם מחדש. על כיסא הבמאי ישב וס קרייבן, האגדה שהביאה לעולם את פרדי קרוגר, ויחד עם ויליאמסון הוא יצר גם סרט קאלט וגם את אחד הזיכיונות הגדולים והמכניסים ביותר של האימה המודרנית.

“אני יודע מה עשית בקיץ האחרון”: חיקוי הוא לא מילה גסה

מבושם מההצלחה של “צעקה”, התפנה קווין ויליאמסון לכתוב תסריט לסרט אימה נוסף, “אני יודע מה עשית בקיץ האחרון” (1997). שוב מתבגרים חוטאים ושוב רוצח מסתורי, הפעם עטוי מעיל דייגים ומניף קרס. אף על פי שהוא חיקוי חיוור של “צעקה”, הסרט הפגיז בקופות ונחשב עד היום לאחת ההצלחות הגדולות של הז’אנר.

אולי אלה הליהוקים הרותחים ואולי זה הרצון של הקהל לחוות שוב את הריגוש בגילוי מי מסתתר מאחורי המסכה. לא משנה הסיבה, כי ההצלחה האדירה של הסרט הכתירה את קווין ויליאמסון סופית כאוטוריטה של עידן הסלאשרים החדש. ההצלחה של “אני יודע מה עשית בקיץ האחרון” הולידה גם שני סרטי המשך, אך הם לא זכו לאותה אהדה.

“מז”ל טוב”: סלאשר עם טוויסט גאוני

20 שנה אחרי “אני יודע מה עשית בקיץ האחרון” עלה בבתי הקולנוע הסרט “מז”ל טוב”, שהוכיח שאימה הוא ז’אנר שיודע לחדש את עצמו. הוא לא היה סלאשר רגיל, אלא מותחן מגניב עם טוויסט מרענן א-לה “לקום אתמול בבוקר”, שהגיבורה שלו תקועה ונרצחת שוב ושוב בלולאת זמן מחרידה. גם רוצח מסתורי, גם גיבורה (לא בתולה לשם שינוי) שעוברת תהליך אמיתי של גילוי עצמי והכי חשוב – המון פאן. “מז”ל טוב” הוא לא רק נוסחה מנצחת, אלא שיעור מצוין ליוצרים צעירים שעושים את צעדיהם הראשונים בז’אנר.

מאז שגוסטפייס כבש את הלבבות שלנו באמצע שנות ה־90, הסלאשרים חזרו ובגדול. זיכיונות קבורים כמו “האלווין” זכו לגרסאות רעננות יותר, פרדי וג’ייסון נפגשו לקרב ענקים מדמם ודור חדש של יוצרים קם ולקח את המושכות אליו. הגל הזה נמשך עד היום, כחלק בלתי נפרד מתור הזהב הנוכחי של ז’אנר האימה. גבירותי ורבותיי, הסלאשר חי, בועט, דוקר, חונק, מבתר, שורף, מנסר – וקיים.