יש משהו בשנות השמונים שתמיד מצליח לסנוור, גם עשורים קדימה. אולי בגלל התמימות הלא תמימה שהייתה פעם, הקלות שבה הדמיון היה עף למרחקים, הצבעוניות הבלתי מתפשרת, האופנה הפרועה, הפסקולים הקליטים, האפקטים הזולים שנתפסו כמציאותיים או פשוט תחושת נוסטלגיה חמימה. “דברים מוזרים”, ביצת הזהב של נטפליקס, אינה רק סדרה שמתרחשת בשנים הללו; היא גם מכתב אהבה ארוך ומפורט לתקופה הזו ולתרבות האייטיז שלא פוסח על אף פרט – החל מעיצוב התפאורה האותנטי והלוקיישנים, דרך חדרי השינה בעיצוב הנוסטלגי ועד פרטי הלבוש, שנותנים תחושת זמן אמינה. נדמה שבעונתה החמישית, שעלתה סוף־סוף לשירותי הסטרימינג אחרי הפסקה ארוכה מדי, היא החליטה ללחוץ על דוושת הגז ולהפוך את מנהרת הזמן לאמינה מתמיד.

העונה הרביעית נעצרה בשיא המתח, לאחר שווקנה (ג’יימי קמפבל באוור המקריפ), או, אם תרצו, הנרי, הצליח לבצע את זממו והשאיר אחריו הרס וחורבן, והוקינס הפכה ללב ליבו של גיהינום אפוקליפטי שהולך ומתפשט. החלק הראשון של העונה החמישית (שכולל ארבעה פרקים) מקפיץ אותנו כשנה וחצי קדימה, היישר לשנת 1987. האימה שהותיר וקנה לא נעלמה, מקס נותרה במצב אנוש, אדי נהרג והחבורה מנסה ללמוד איך לפעול במציאות הנוכחית, כשהעיירה השקטה נמצאת תחת סגר ממשלתי מחמיר.

בעולם ההפוך הוקם בסיס מחקר צבאי בראשות דמות חדשה ומסקרנת, ד״ר קיי, בגילומה של לא אחרת מאשר לינדה המילטון האגדית. ד”ר קיי אינה שם רק כדי לחקור – היא מחפשת בנחישות את אילבן, שנחשבת למפתח של כל העניין. למרות הסכנה והסגר, החבורה של הוקינס לא נחה, וממשיכה במסעה לאתר ולחסל סופית את וקנה. במקביל אילבן מבינה שרק כוח על־אנושי יביס את הרשע, ויוצאת למסע אימונים אינטנסיבי שמטרתו להכין אותה לתרחיש הגרוע ביותר.

ארבעת הפרקים הראשונים של העונה החמישית מצליחים לייצר רגעים מותחים שלא מביישים אף קלאסיקת מתח ואימה של שנות השמונים. האחים דאפר משלבים את אלמנט המדע הבדיוני עם המתח האפקטיבי של הז’אנר וממשיכים לעשות מחווה מכובדת לבמאים ויוצרים גדולים כמו וס קרייבן (“צעקה”, “סיוט ברחוב אלם”), ג’ון קרפנטר (“ליל המסכות”, “היצור”) וסטיבן קינג (“זה”, “קארי”, “בית קברות לחיות”).

העלילה זורמת ללא הפסקה. ארבעת הפרקים חולפים במהירות מפתיעה ושומרים על קצב מטורף שמחזיק את הצופים במתח קבוע, וקשה מאוד לעצור ולא להיסחף לבינג’ אל תוך הלילה. השחקנים הראשיים, שהתבגרו לנו מול העיניים, חוזרים לדמויות המוכרות, הפעם בטון יותר בוגר, אמין ועמוק, שנותן לסדרה רובד של עומק פסיכולוגי ורגשי. נוסף על כך, העונה החמישית מקפידה לתת לכל דמות את הבמה הראויה לה, ואפילו דוחפת קצת לקדמת הבמה דמויות שבעבר עמדו ברקע. הכימיה בין השחקנים היא אחת מנקודות החוזקה הגדולות ביותר של הסדרה, בין אם זה החיבור בין אילבן להופר או החיבור בין סטיב לדסטין הנדרסון, שכל אחד מהם מביא סוג אחר של מערכת יחסים, או אפילו הרגעים הקטנים בין מייק לוויל.

חלקה הראשון של העונה החמישית והאחרונה של “דברים מוזרים” מצליח לסחוף וליצור ציפיות אדירות למה שיבוא בהמשך, והעלילה מציבה אין־סוף שאלות – האם נאבד עוד דמויות אהובות? האם הגיבור יהפוך לנבל? האם קיים סיכוי שאדי יחזור? איזה עוד שיר אייטיז יחזור להיות להיט ענק בעידן הטיקטוק? ובדומה לסדרות אהובות ומוצלחות מרחף חשש אחד – האם “דברים מוזרים” תיכנס לרשימה השחורה של סדרות שהיו טובות כל כך ונגמרו בצורה מאכזבת?

נכון לעכשיו, החלק הראשון של העונה החמישית נראה מבטיח ומזכיר למה הסדרה הזו שונה כל כך בנוף הרימייקים והפרויקטים העכשוויים ומה הפך אותה להצלחה מסחררת. כל מה שנותר הוא ליהנות מכל פרק, לחכות בסבלנות עד לסוף דצמבר ובעיקר – להאמין בלב שלם שנטפליקס והאחים דאפר לא יעשו תרגיל סטייל “משחקי הכס”, אלא יספקו סיום מוחץ וראוי לאחת מהסדרות הגדולות של העשור האחרון.