סרטי גיבורי על עומדים זה זמן רב תחת זכוכית מגדלת, בייחוד כשמדובר בדמויות אייקוניות כמו סופרמן – גיבור העל הכול יכול. כל במאי, שחקן ושחקנית שנבחרים לפרויקט נבחנים בקפידה על ידי מעריצים, שמבקשים שהדמות הנערצת עליהם תקבל את הכבוד הראוי. לאחר ששחקנים רבים נכנסו לחליפה הצמודה של איש הפלדה, מכריסטופר ריב ועד הנרי קאוויל, היקום של סופרמן זוכה פעם נוספת להתחלה חדשה, והפעם בידיו של הבמאי ג’יימס גאן, שהעלה את הציפיות לקראת האתחול מחדש של יקום DC, ומנסה לאזן בין מחוות קטנות לעבר לבין חידוש מרענן.

הסרט זורק אותנו כבר בתחילתו היישר אל עולמו של סופרמן, ואנחנו מבינים שהוא פועל כגיבור כבר שלוש שנים ומנסה למצוא את מקומו בעולם האנושי כיצור על־אנושי. הוא עוד לומד לשלוט בכוחותיו ומנסה להבין את משמעותם תוך התמודדות עם איומים בלתי אפשריים. הוא הגיבור של כולם והם אוהבים אותו, עד שהוא מכניס את עצמו לסכסוך פוליטי ומדיני. וכשמתחילות לעלות ספקות לגבי המניעים של סופרמן, תסמכו על לקס לות’ר שידאג לנצל אותן.

לאורך הסרט סופרמן עובר מסע אישי לגילוי עצמי: מה מקומו בעולם בני האדם, מה מטרתו האמיתית ואיך עליו להגן על אלה שאיבדו בו אמון מהר מדי. עם כל הצער על כך שהנרי קאוויל לא ישוב לגלם את איש הפלדה, דייוויד קורנסווט מצליח לכבוש את התפקיד. הוא מביא לדמות עומק ואנושיות שקשה להתעלם מהם ומנסה לשלב בין התמימות של גיבור בתחילת דרכו לבין כוחו העצום. ניקולס הולט, שסרטי קומיקס אינם זרים לו, מגלם את דמות הנבל לקס לות’ר, וזה תענוג לצפות בו: הוא מביא למסך את הגאון המטורף שלא מתבייש להודות שהוא אכול קנאה כלפי סופרמן, בעל החיוך הכובש והשיער השופע. גם הכימיה בין סופרמן ללויס ליין (רייצ’ל ברוסנהאן) עובדת נהדר, מצד אחד כזוג אוהבים ומצד שני כעיתונאית קשוחה המנסה להגיע לשורש האמת דרך התעמתות עם סופרמן ומעשיו. הקאסט כולו, כולל דמויות משניות כמו ג’ימי אולסן, מפיח חיים בדמויות ומשלב דרמה והומור בצורה טובה, ואפשר לזקוף זאת לזכותו של גאן, שיודע איך להציג קשת רגשות רחבה.

היבט נוסף שמצליח לרענן את המסך הוא בניית היקום והאסתטיקה בסרט. בניגוד לטון האפל והכבד שאפיין את סרטי ,DC גאן מביא את הצבע וההומור המוכרים שלו. הצבעוניות, שתואמת כל כך את עולמות הקומיקס, חזקה, והיא באה לידי ביטוי אפילו בלבוש הניצבים. הצילום והאפקטים המרשימים גורמים לעיתים להחסיר פעימת לב כמו בנסיעה על רכבת הרים, והם תורמים מאוד לאמינות הסצנות והאקשן שעף על המסך יחד עם סופרמן.

פס הקול שהלחין ג’ון מרפי מעניק לסצנות תחושה הרואית ומלווה את הסרט בהרמוניה. מרפי גם יצר שילוב עם הלחן העוצמתי של מוזיקת הנושא הקלאסית של סופרמן, זו שהלחין ג’ון ויליאמס. השילוב הזה נעשה בצורה שמחבקת את העבר ובו זמנית יוצרת משהו חדש – בדיוק כמו שגאן מקווה לעשות עם יקום סופרמן.

שינוי הטון יכול להיתפס כמרענן ומסקרן עבור היקום הקולנועי החדש של .DC קצב הסרט המהיר משגר אותנו הישר אל עולם שבו סופרמן כבר קיים, גם אם הוא עדיין לומד את תפקידו. אין צורך לראות שוב איך החיים התחילו עבור קלארק קנט והסתיימו עבור הוריו הביולוגיים והכוכב שממנו הגיע.

אך לצד הניסיונות להציג גרסה שברירית יותר של סופרמן, הסרט סובל מכמה בעיות משמעותיות. הבולטת ביותר היא היעדר בניית אופי לדמויות. סופרמן, כדמות מורכבת ועוצמתית, דורש עומק רגשי והזדהות מצד הצופה. עם זאת, קשה להזדהות עם גיבור על כל יכול, ובשביל זה יש את קלארק קנט המגושם וחסר הביטחון, שמרשה לעצמו לטעות. בסרט הנוכחי אנחנו מקבלים סופרמן אנושי מדי, ואפשר לטעות ולחשוב שלא מדובר בגיבור העל החזק ביותר בכל היקומים. סופרמן החדש מבולבל, מאבד את קור הרוח המוכר שלו ועושה טעויות אנושיות – וזו שגיאה גדולה. היכן שבני האדם מאבדים שליטה, סופרמן צריך לשמור על שלו, אך הרצון החזק שסופרמן יהיה אנושי גורם לאלטר אגו האנושי שלו, קלארק קנט, להיעלם לגמרי בסרט. בדיוק כמו שברוס ויין הוא חלק בלתי נפרד מבאטמן, קלארק קנט הוא חלק בלתי נפרד מזהותו, שכן קלארק המסכה וסופרמן הוא האמיתי – אך הוא לגמרי נשכח אי שם בדקות הראשונות של הסרט, וזה כה מורגש עד שאף דמות לא שואלת איפה הוא. גם דמותו של לקס לות’ר, למרות ההתחלה המבטיחה, סובלת מאותה בעיה. הוא אומנם מוצג כגאון מטורף, אך תבוסתו מגיעה במהירות ובקלות רבה מדי והורסת את כל מה שנבנה סביבו. נוסף על כך, חוסר האיזון בהתפתחות הדמויות מורגש. סופרמן נמצא בתחילת דרכו, אך לות’ר כבר נמצא בפער גדול ממנו מבחינת יכולות ותוכניות, ואנחנו לא באמת זוכים לראות את התפתחות יריבותם.

הסרט סובל גם מעלילה מסורבלת, בעיקר בגלל מעברים מהירים בין רגעים קלילים וצבעוניים לרגעים אפלים וכבדים, מעברים שלעיתים נראים מאולצים. הקפיצות מחזקות את חוסר האיזון בבניית העלילה ובפיתוח הדמויות ומקשות על הצופים להתחבר באופן מלא לסיפור. התסריט לא חזק מספיק, ומשאיר אותנו לא רק עם עלילה לא מלוטשת וגיבורים לא אפויים מספיק, אלא גם עם נבלי משנה שלא ברור מהם המניעים שלהם. לרגעים הכול נראה נכון מאוד וברגעים אחרים, נדמה שזוהי פרודיה על סרטי סופרמן, ובסופו של דבר מתקבל סרט די שטחי לדמות שאמורה להיות גדולה מהחיים.

אי שם בתחילת דרכו ייצג סופרמן ערכים ואידיאלים שהפכו אותו לסמל תרבותי עולמי. הוא ייצג גם את הפחד מהשונה, המהגר שמגיע למקום חדש ומחפש את מקומו, עד שלומדים להכירו ומבינים שקבלת השונה יכולה להיות מקור לכוח ולטוב לב. נראה שגאן טרם פיצח באופן מלא את סופרמן. הוא נשען על הנוסחאות שעבדו מצוין בסרטים הקודמים שלו, אך מה שעבד שם לא בהכרח מתאים באופן מלא לסופרמן, המייצג תקווה, מוסר ויציבות למרות השוני שלו.

“סופרמן” של ג’יימס גאן הוא סרט עם פוטנציאל וליהוק טוב. גאן יודע ליצור סרטי קומיקס צבעוניים וכיפיים, אך זו גם נקודת החולשה שלו. הוא מתקשה למצוא את האיזון הנכון בין הומור לדרמה ולבנות באופן מספק את הדמויות, בעיקר את דמותו של סופרמן, שהציג כל כך מעט ממה שיש בו. הסרט מהנה לצפייה ומציג כיוון חדש ליקום של DC וסביר שיצליח בקופות, אך הוא משאיר אותנו עם שאלה אחת – מי זה בעצם סופרמן?