אומרים שהילדים הם העתיד שלנו. במציאות שבה אנשים רוצים בכל מאודם ילדים אך לא יכולים להביאם לעולם – איזה עתיד כבר יכול להיות? “המבחן” (The Assesment) סרט הביכורים של הבמאית פלור פורצ׳ון שעלה לאמזון פריים, נוגע במקומות ובשאלות הכי גדולות שיש לאדם בחייו, ונראה שהוא עושה זאת בלי להתאמץ יותר מדי. בתקופה שבה כל סרט מנסה להנדס לנו את התודעה מחדש, פורצ׳ון שותלת בעדינות זרעים של מחשבות והרהורים שמובילים לתהייה מה יקרה הלאה – גם כשאין תשובה ברורה.
במציאות עתידית עגומה במיוחד מיה (אליזבת אולסון) ואריאן (הימש פאטל), זוג נשוי, מבקשים להביא ילד לעולם, אך מתברר שזו לא בקשה כזו פשוטה. כדי לעשות את זה עליהם לעבור הערכה ממשלתית בת שבוע שבמהלכה נציגה ממשלתית (אליסיה ויקנדר) תתארח בביתם ותבחן את התאמתם להיות הורים. מה שמתחיל כתהליך פורמלי ומנומס הופך למסע מטלטל הנוגע במקומות הכי עמוקים בנפש האדם.
״אקס מכינה״, ״המפגש״ – לא חסרים סרטים עתידיים שנוגעים לנו בנקודות הכי רגישות, ובכל זאת, גם ב־2025 יש יהלום קולנועי נדיר במיוחד. נראה שהסרט החדש משתמש בחוזקות של קודמיו כדי לבנות את הצלחתו: מ”אקס מכינה” הוא לוקח את המינימליזם החזותי והשימוש בלוקיישן אחד, ומ”המפגש” – את העדפת הרגש על פני הטכנולוגיה.
הסרט מתמקד בסיטואציה פשוטה לכאורה: זוג צעיר, מאוהב, שמעוניין להקים משפחה. נדמה שהם מצליחים ויפים ושיש לה חיים מסודרים, אך לאט־לאט מתברר שהרצון להביא ילד לא נובע בהכרח מרגש טהור אלא אולי מרצון לסמן עוד “וי” ברשימת ההצלחות. אך לא רק רצונם של בני הזוג בהורות עומד למבחן – גם הקשר ביניהם, שמתערער ככל שהשבוע מתקדם. הנציגה הממשלתית, שמגלמת ויקנדר, לוחצת בדיוק במקומות הכי רגישים. לרגעים זה נראה כמו “האח הגדול”, צפייה באנשים מובלים לקצה. נשאלת השאלה, דרך הדמויות, עד כמה אנחנו באמת מכירים את האדם שבחרנו לחלוק איתו חיים – וכמה מההיכרות הזו היא רק “על הנייר”. אליסיה ויקנדר לא נראתה הרבה זמן על המסך, אולי מכיוון שבחרה להתמקד בחיים האישיים עם בן זוגה מייקל פסבנדר, ואולי מכיוון שכזוכת אוסקר היא פשוט בררנית יותר. אבל כאן היא חוזרת ובגדול בתפקיד מטורלל, קר ומדויק – והיא מעבירה אותו במשחק אינטימי, פגיע ומרתק.
אחת הסוגיות המרחפות מעל הסרט היא שאלת השליטה הממסדית על המרחב האינטימי ביותר – ההורות. הפולשנות של המדינה לחיי הזוג אינה מוצגת כאן רק כאירוע טכני או רגולטורי, אלא כחדירה לתוך נפש האדם, לזוגיות, לרצונות העמוקים ביותר. זהו עולם שבו לא מספיק לאהוב ולהיות ראוי, וצריך גם לעמוד בקריטריונים. הסרט מציג ברגישות את האימה בפיקוח מתמשך – גם כאשר אין מצלמות התחושה היא שכל תגובה עלולה להישפט, כל מבט נבחן, כל סדק עשוי לקבוע גורלות. כאשר חושבים על כך לעומק, ההתעסקות בשליטה הממסדית אינה רחוקה כל כך מהמציאות. עד לא מזמן בסין היה חוק שלפיו לכל משפחה מותר להביא ילד אחד לעולם, ובמקומות אחרים עדיין ניתן לראות עידוד לילודה או הרתעה מילודה לפי מוצא אתני, כלכלה או שייכות דתית. ההבדל המהותי בסרט הזה הוא שמוצגת בו תמונה שבה זה עלול לקרות לכל זוג, גם למוצלחים ביותר. אף אחד לא בטוח. גם בסופו הסרט לא מגיש את התשובות בכפית; הוא נותר מעורפל, כועס, חמוץ – לא בדרך מרדנית אלא ריאליסטית, כזו שמכירה בכך שלא תמיד יש פתרונות פשוטים.
הסרט לוקח את חסרונו הגדול – העובדה שלא הופק על ידי אולפן הוליוודי עתיר תקציב – והופך אותו ליתרון. אין בו אפקטים מרהיבים או אקשן, אלא שחקנים מהפנטים, דינמיקה ייחודית בלוקיישן אחד ושאלות כבדות שלא מרפות מהלב. פלור פורצ׳ון מוכיחה שלא צריך כסף גדול כדי ליצור קולנוע גדול, ובכך אולי גם עונה על השאלה שכל הסרט הזה מרחף סביבה: מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לברוא משהו בעולם?
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: לירון ארז
אומרים שהילדים הם העתיד שלנו. במציאות שבה אנשים רוצים בכל מאודם ילדים אך לא יכולים להביאם לעולם – איזה עתיד כבר יכול להיות? “המבחן” (The Assesment) סרט הביכורים של הבמאית פלור פורצ׳ון שעלה לאמזון פריים, נוגע במקומות ובשאלות הכי גדולות שיש לאדם בחייו, ונראה שהוא עושה זאת בלי להתאמץ יותר מדי. בתקופה שבה כל סרט מנסה להנדס לנו את התודעה מחדש, פורצ׳ון שותלת בעדינות זרעים של מחשבות והרהורים שמובילים לתהייה מה יקרה הלאה – גם כשאין תשובה ברורה.
במציאות עתידית עגומה במיוחד מיה (אליזבת אולסון) ואריאן (הימש פאטל), זוג נשוי, מבקשים להביא ילד לעולם, אך מתברר שזו לא בקשה כזו פשוטה. כדי לעשות את זה עליהם לעבור הערכה ממשלתית בת שבוע שבמהלכה נציגה ממשלתית (אליסיה ויקנדר) תתארח בביתם ותבחן את התאמתם להיות הורים. מה שמתחיל כתהליך פורמלי ומנומס הופך למסע מטלטל הנוגע במקומות הכי עמוקים בנפש האדם.
״אקס מכינה״, ״המפגש״ – לא חסרים סרטים עתידיים שנוגעים לנו בנקודות הכי רגישות, ובכל זאת, גם ב־2025 יש יהלום קולנועי נדיר במיוחד. נראה שהסרט החדש משתמש בחוזקות של קודמיו כדי לבנות את הצלחתו: מ”אקס מכינה” הוא לוקח את המינימליזם החזותי והשימוש בלוקיישן אחד, ומ”המפגש” – את העדפת הרגש על פני הטכנולוגיה.
הסרט מתמקד בסיטואציה פשוטה לכאורה: זוג צעיר, מאוהב, שמעוניין להקים משפחה. נדמה שהם מצליחים ויפים ושיש לה חיים מסודרים, אך לאט־לאט מתברר שהרצון להביא ילד לא נובע בהכרח מרגש טהור אלא אולי מרצון לסמן עוד “וי” ברשימת ההצלחות. אך לא רק רצונם של בני הזוג בהורות עומד למבחן – גם הקשר ביניהם, שמתערער ככל שהשבוע מתקדם. הנציגה הממשלתית, שמגלמת ויקנדר, לוחצת בדיוק במקומות הכי רגישים. לרגעים זה נראה כמו “האח הגדול”, צפייה באנשים מובלים לקצה. נשאלת השאלה, דרך הדמויות, עד כמה אנחנו באמת מכירים את האדם שבחרנו לחלוק איתו חיים – וכמה מההיכרות הזו היא רק “על הנייר”. אליסיה ויקנדר לא נראתה הרבה זמן על המסך, אולי מכיוון שבחרה להתמקד בחיים האישיים עם בן זוגה מייקל פסבנדר, ואולי מכיוון שכזוכת אוסקר היא פשוט בררנית יותר. אבל כאן היא חוזרת ובגדול בתפקיד מטורלל, קר ומדויק – והיא מעבירה אותו במשחק אינטימי, פגיע ומרתק.
אחת הסוגיות המרחפות מעל הסרט היא שאלת השליטה הממסדית על המרחב האינטימי ביותר – ההורות. הפולשנות של המדינה לחיי הזוג אינה מוצגת כאן רק כאירוע טכני או רגולטורי, אלא כחדירה לתוך נפש האדם, לזוגיות, לרצונות העמוקים ביותר. זהו עולם שבו לא מספיק לאהוב ולהיות ראוי, וצריך גם לעמוד בקריטריונים. הסרט מציג ברגישות את האימה בפיקוח מתמשך – גם כאשר אין מצלמות התחושה היא שכל תגובה עלולה להישפט, כל מבט נבחן, כל סדק עשוי לקבוע גורלות. כאשר חושבים על כך לעומק, ההתעסקות בשליטה הממסדית אינה רחוקה כל כך מהמציאות. עד לא מזמן בסין היה חוק שלפיו לכל משפחה מותר להביא ילד אחד לעולם, ובמקומות אחרים עדיין ניתן לראות עידוד לילודה או הרתעה מילודה לפי מוצא אתני, כלכלה או שייכות דתית. ההבדל המהותי בסרט הזה הוא שמוצגת בו תמונה שבה זה עלול לקרות לכל זוג, גם למוצלחים ביותר. אף אחד לא בטוח. גם בסופו הסרט לא מגיש את התשובות בכפית; הוא נותר מעורפל, כועס, חמוץ – לא בדרך מרדנית אלא ריאליסטית, כזו שמכירה בכך שלא תמיד יש פתרונות פשוטים.
הסרט לוקח את חסרונו הגדול – העובדה שלא הופק על ידי אולפן הוליוודי עתיר תקציב – והופך אותו ליתרון. אין בו אפקטים מרהיבים או אקשן, אלא שחקנים מהפנטים, דינמיקה ייחודית בלוקיישן אחד ושאלות כבדות שלא מרפות מהלב. פלור פורצ׳ון מוכיחה שלא צריך כסף גדול כדי ליצור קולנוע גדול, ובכך אולי גם עונה על השאלה שכל הסרט הזה מרחף סביבה: מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לברוא משהו בעולם?
לא לפספס
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: לירון ארז
