היום, הרבה הוצאות לאור מתחילות להבין את המשיכה של הקוראים לפנטזיה רומנטית, ולכן מחליטות לתרגם מגוון ספרים מהז’אנר הזה. חלקן עושות את זה בצורה לא טובה – תוך זלזול בקוראים מבחינת תרגומים, עיצוב כריכה ומחיר – וחלקן עושות את זה בצורה מעולה.

״משחקי האלים״ משתייך לסוג השני, כנראה גם בגלל שהבסיס לתרגומו כבר קיים – המיתולוגיה היוונית.

הספר מתחיל עם ליירה, שנמסרה למסדר הגנבים כשהייתה בת 3, עשרים שנה לפני תחילת עלילת הספר, אחרי שביום שבו נולדה זאוס קילל אותה שתישאר לא אהובה לנצח. עד כאן די מקורי. הינה מגיע החלק שהוא בדיוק כמו, טוב, רוב ספרי הפנטזיה הרומנטית שתורגמו לאחרונה – יש תחרות בין האלים על זהות שליט האולימפוס, וליירה נבחרת להיות אחת המתחרות.

מסתבר שזאת תחרות של חיים ומוות. טוב, בערך. אה, ואם זה לא מספיק, אז היא גם המתמודדת של האדס, אל השאול, שהחליט להשתתף בתחרות בפעם הראשונה אי פעם. התחרות מתבססת על “מבחנים”, כמו שאלי האולימפוס היו עושים לגיבורים, אבל לא רק.

 אז יש לנו בחורה צעירה שמשתתפת בתחרות גורלית, היא כמובן שונה ומיוחדת בגלל שרובצת עליה קללה, מה שחסר זה רק מושא אהבה בלתי אפשרי. מזל שהאדס, אל השאול, קיים.

מה לא אפשרי באהבה הזאת? הטרופ הידוע של “הוא חי לנצח והיא סתם בת אדם”, כמובן. טוב, לפחות יש סיבה מאוד טובה למשיכה ביניהם – האדס חתיך. כן, זהו. אבל בכנות? לא באמת צריך הרבה יותר מזה.

לדמות הראשית, ליירה, יש מאפיין עיקרי אחד: אכפת לה. ממה? מהכול. אכפת לה ששאר המתמודדים לא ימותו (אפילו שהם לאו דווקא מחזירים לה טובה). אכפת לה מהאדס. פשוט אכפת לה. זהו, פחות או יותר. מעבר לזה היא ממוצעת מאוד. ספציפית מדובר בדמות בווייב של ספר נוער, כלומר התכונה הכי חשובה שלה היא האהבה שיש לה כלפי אנשים אחרים.

האדס, לעומת זאת, הוא בדיוק מה שהייתם מצפים מאל השאול אם הוא היה נכתב על ידי בחורה בת עשרים ומשהו. חתיך, גבוה, בעל שיער כהה, נוטה לעצבים (מובן שהוא אף פעם לא מוציא אותם על הבחורה; היא יכולה להרגיש בטוחה איתו במאה אחוז) ומפחיד. מאוד מפחיד. כבר אמרנו שהוא גם חתיך?

בניית העולם כמעט ולא קיימת. מדובר על עיר מוכרת מאוד ועל מיתולוגיה מוכרת מאוד, ככה שבאמת שאין שום צורך להשקיע בפן הזה. דווקא כאן החוסר בבניית עולם לא מורגש בכלל, בעיקר כי יש כל כך הרבה פולקלור בנושא, ולכן באמת לא צריך להתיש את הקורא ולהסביר מי זה מי, וכשכן צריך, יש הסבר באורך של שורה. זה די והותר.

מבחינת סמאט – יש סצנה אחת מפורטת, וניתן לדלג עליה. מעבר לזה יש בעיקר נשיקות, והן די מגיעות משום מקום. המשיכה המינית היא משהו שהספר ממש לוקה בו בחסר – היא לא נבנית, היא פשוט שם. מהשנייה הראשונה. בלי שום הסבר.

שני דברים מונעים מ”משחקי האלים” להפוך לספר גנרי לחלוטין בז’אנר. אחד מהם הוא ההתבססות על אלים יווניים. נכון שזה לא מקורי, אבל בהתחשב בדורות של קוראים שגדלו על פרסי ג’קסון, זה מצליח (ובמקרה הזה מומלץ לדמיין את האדס של פרסי ג’קסון, ולא, נניח, את האדס של “הרקולס” בגרסת דיסני).

האגדות הידועות והפולקלור מוכר, ולכן לא צריך להכביר במילים דווקא בתחום הזה – עובדה שמקלה את הבנת העולם, ובעיקר מקלה על הסופרת, שלא צריכה לייצר או להסביר שום דבר מתוחכם במיוחד.

האלמנט החיובי השני בספר הוא הכתיבה המצוינת. ממש. הספר קליל, סוחף ויכול להעביר  בקלות טיסה של 15 שעות ליפן (אל תשאלו מאיפה המידע). קל מאוד לזכור מי זה מי, סיפור המסגרת ממש קליל, ובעצם הספר ניגש לעניינים כבר מההתחלה, בלי השלבים המייגעים של בניית העולם.

בסך הכול מדובר בספר מצוין. הכתיבה המעולה וההיכרות המוקדמת של הקורא עם העולם לגמרי מחפות על חוסר המקוריות והעצלנות היחסית של בניית מערכת היחסים בין הדמויות. אה, ויש שם את האדס, כמובן.