אימה היא ללא ספק סוגה אהובה, בייחוד בתחום הקולנוע, וזוכה לקהילת מעריצים אדוקים שישמחו תמיד לצפות בכמה פריימים שיגרמו לאדרנלין לזרום בדם. קשה מאוד לשגות בה, כי גם הסרטים הפחות מצליחים בקטגוריה, אלה שנשענים על קלישאת שחוקות שנראו כבר מאות פעמים על המסך, מצליחים כמעט תמיד להיות מבדרים ברמה כזו או אחרת, פשוט בגלל ההווי הספציפי של הז’אנר. ”דיור לא מוגן”, שעלה החודש לאקרנים, אף על פי כן, הוא קלישאה קיצונית במובן הכי לא מחמיא של המילה.

בעלילת “דיור לא מוגן”, מקס (פיט דייווידסון), צעיר שגדל במשפחת אומנה, מגיע לרצות את עונשו בעבודות שירות בבית האבות ”גרין מדוו” בגלל עברות חוזרות על החוק. כשהוא מגיע למקום הוא מגלה שלא מדובר בבית אבות רגיל ושהדיירים וצוות העובדים מסתירים ממנו סוד אפל שקשור בדיירי הקומה הרביעית, שאליה נאסר עליו לעלות. במהלך שהותו במקום מקס מנסה לפתור את התעלומה שאופפת את המוסד המפוקפק על רקע התמודדותו עם הזיכרונות הטראומתיים ואבלו על מות אחיו, איתו הוא גדל במשפחת האומנה.

ל”דיור לא מוגן” היה פוטנציאל של ממש להיות לכל הפחות סרט בינוני שסוגר פינה בערב יום שישי ה־13, אבל ההחלטות השגויות שנלקחו לאורך כל תהליך ההפקה והכתיבה שלו, גורמות לו להיות חוויה כמעט בלתי נסבלת שנמשכת שעה וארבעים דקות. הליהוק של פיט דייווידסון הוא אולי ההחלטה התמוהה ביותר. דיווידסון (”סאטרדיי נייט לייב”, “יחידת המתאבדים”) הוא שחקן לא רע, אך לאורך כל הסרט הנוכחות שלו פשוט חריגה בנוף – הוא לא מתאים בשום צורה לז’אנר, לתסריט או לאווירה. האינטרקציה שלו עם שאר השחקנים היא לא אורגנית, ונדמה שהוא נדד בטעות לסט הצילומים ולוהק לתפקיד בהיעדר שחקן אחר.

לא רק הליהוק של דיווידסון גורם לחוסר האורגניות, אלא גם התסריט, שכתוב בצורה כמעט רובוטית ומזכיר כתיבה של בינה מאלכותית. חוסר ההשקעה ניכר ברמת הכתיבה הנמוכה והדלוחה שבגללה הסרט משעמם וחסר הגיון פנימי. בגזרת הצילום והבימוי יש בליל בלתי נגמר של נוסחאות מוכרות מז’אנר האימה: דמות זקן שעומדת בחלון, מזג אוויר סוער, בניין לבנים ישן ומפחיד, מסדרונות ארוכים, ניסויים בבני אדם, קונספירציות – והרשימה עוד ארוכה. הבעיה ברשימה הזו היא שאף אחת מהנוסחאות הללו לא מתחברת לאחרת וגם לא לעלילה. הסרט מאוד לא קוהרנטי – ולמעשה פשוט לא מתקדם לשום מקום. גם כשמגיעה התפנית בעלילה אין הרגשת קתרזיס בגלל הכאוס המוחלט.

הקלישאתיות המוגזמת מוציאה לחלוטין את גורם ההפתעה מהסיפור: אפשר להבין כמעט מייד מי עומד מאחורי הקוסנפירציה המרושעת ומה מהות התעלומה המרכזית. הדבר הכי נורא ב”דיור לא מוגן” הוא השימוש המוגזם והכפייתי באימה גופנית. הצילום והאפקטים בהחלט מצליחים להעביר הרגשה דוחה וגורמים לצופה לנוע בכיסא בחוסר נוחות, אך מכיוון שהקשר שלהם לעלילת הסרט רופף עד לא קיים, אפקט האימה, במקרה הזה, מעורר חלחלה שלא מובילה להנאה. גם מבחינת קהל היעד הסרט נופל בין הכיסאות: חובבי האימה (ברובם, לפחות) לא ייהנו מההפקה העצלנית, והקהל הרחב לא יצפה בו מכיוון שהוא נישתי מדי וגרפי מאוד.

אפשר לסכם את ”דיור לא מוגן” במשפט אחד: ”גז על ניוטרל” – המון פיסות מידע שלא מובילות לשום מקום. לא כל סרטי האימה יכולים וצריכים להיות מושלמים או גאוניים. אבל גם בסרטים הרגילים או הבינוניים יש חן מסוים – דבר שקשה להגיד במקרה הזה.