בסרטו החדש של מייקון בלייר, גיבור העל האנדרדוג והרעיל של שנות השמונים חוזר למסכי הקולנוע. גיבור זה הוא לא פחות מטוקסי (פיטר דינקלג’, “משחקי הכס”), הפעם אלמן הלוקה במחלה נדירה שמקבל כוחות בעקבות חשיפה לפסולת רעילה. בהשוואה לסרט המקור מ־1984, סיפור הרקע של טוקסי שונה מאוד, ובעיבוד המחודש זכה לאפיון שונה לגמרי ולמניעים כלכליים־חברתיים לפעילותו כגיבור על. אומנם במבט ראשוני השינוי הזה נראה כמו עוד מאותו הדבר מבחינת נוף הרימייקים שמשנים קווי עלילה בלי שום סיבה, אך לשם שינוי דווקא פנים קולנועיים אחרים הם אלה שפוגעים באיכות הסרט.

פיטר דינקלג’ מגלם בצורה נפלאה את וינסטון גוז (האיש מאחורי גיבורנו טוקסי) – גם במערכה הראשונה, בעודו אנושי, וגם בשאר הסרט, כאשר הוא רק מדבב אותו. שחקן נוסף שבולט בסרט הוא אלייז’ה ווד (“שר הטבעות”) בתפקיד פריץ גרבינג’ר, נבל המשנה. ווד נע היטב בין הומוריסטיות, פתטיות, רשע ולעיתים גם סימפטיה. בכך הוא שונה מקווין בייקון (“פוטלוס”), שמשחק את בוב גרבינג’ר, הנבל הראשי בסרט ואחיו הגדול של פריץ. בוב, איש עסקים מושחת שקשור לארגוני הפשע המקומיים, זוכה לאפיון שטחי מאוד בהשוואה לאחיו. בתוך סרט מסורתי של טרומה דמות כזו עובדת נפלא, אך בהקשר של הרימייק, שמנסה להיות מעט יותר רציני בהשוואה למקור – תפקיד מצועצע שכזה לא תואם את שאר הדמויות.

“טוקסיק אוונג’ר” משווק את עצמו גם בתור קומדיה שחורה, רק שההומור בסרט לא תמיד פוגע. ישנה כמות נכבדה של בדיחות די משעשעות, בין אם הן ויזואליות או כאלה שמופיעות בדיאלוג, אבל חלק משמעותי מהן לא מצחיק במיוחד. למשל, כמה מהבדיחות הן כתוביות של מיקומים. הבדיחה בהן היא כמעט תמיד מילת גנאי או קללה כמו”Chud”  (ווריאציה של המילה “מניאק”) המשולבת בתוך שם רציני. זה סגנון הומור די עצלני, שלא מנצל את יכולת השחקנים או התמונה עצמה כדי להוציא צחוק מהצופים. יתרה מכך, מעטות הסצנות שבאמת מחלצות צחוק נלהב מקהל הצופים. הן קיימות ואכן מצחיקות, אך אפילו בהשוואה לקומדיות מסורתיות יותר, כמו הרימייק של “האקדח מת מצחוק”, מספרן ב”טוקסיק אוונג’ר” החדש זניח ביחס אליו.

נקודת החוזק הכי גדולה של “טוקסיק אוונג’ר” – האלימות – היא גם חולשתו. הטריילר לסרט חושף את סגנון האקשן, שמתיימר להיות פרוע וקיצוני. אכן קיימים שוטים כאלה, אך מהרגע שטוקסי מתחיל לנקום בדמויות הרעות מתגלה נקודת התורפה: חלק ניכר מהאקשן האלים מתרחש מחוץ למסך, בין אם באמצעות חיתוכים או בהסתרת האלימות עצמה. בחירה אומנותית שכזו היא על גדר בגידה בחומר המקור, שלא הסתיר דבר מהצופים. גם אם האפקט היה עלוב ודל תקציב, הראו אותו בכל זאת. אבל גם האלימות שמופיעה על המסך לא תמיד מצדיקה את המורשת של טרומה. נעשה שימוש מופרז בדם וגור באפקטים ממוחשבים, שנראים יותר כמו סרט אימה גרוע ומתועש משנות האלפיים, ופחות כמו טראש אותנטי ובלתי מתפשר. אין בסרט שכזה צורך באפקטים פרקטיים מציאותיים במיוחד, ובלבד שייראו לפחות מקורקעים ביחס לצילום. הבעיה באפקטים הממוחשבים היא שהם נראים מנותקים מהסרט וחסרי הקשר לשאר התמונה.

על אף כל המגרעות ברימייק של “טוקסיק אוונג’ר”, יציאתו לאקרנים היא דבר טוב. הסרט היה תקוע בכור ההיתוך של אולפני הקולנוע הגדולים, שלא היו מוכנים להפיץ אותו למשך קרוב לשנתיים, משום שראו בו “לא ניתן להפצה”. האירוניה היא שמאז בכורת הסרט בפסטיבל “פנטאסטיק פסט” ב- 2023, הוליווד הוציאה אין־ספור סרטי אימה גרועים יותר – הן מבחינת באלימות והן מבחינת האיכות – החל מ”סמייל 2″ הממוצע להחריד או “חג ההודיה”, שהוא משמעותית אלים יותר.

זה אולי לא הסרט שמעריצי טרומה חיכו לו, אבל הוא מבדר, לא ארוך מדי וכולל כמה בדיחות שיחלצו צחוק מוצהר מהצופים, דמויות חביבות, גור נחמד ואפילו כמה סצנות מרגשות. הוא יכול היה להיות טוב יותר, אבל התוצר שקיבלנו גם עלול היה להיות גרוע הרבה יותר.