לרבים מסרטי הטראש של שנות השמונים אפשר למצוא מכנה משותף – אולפן הסרטים טרומה. עם סרטי האולפן נמנות קלאסיקות טראש כמו The Toxic Avenger, Class of Nuke ‘Em High, Sgt. Kabukiman N.Y.P.D ועוד יצירות מופת של פסולת קולנועית. החוט המקשר בין הסרטים והמוח מאחוריהם בפועל הוא יוצר הקולנוע היהודי־אמריקאי לויד קאופמן, שביקר כמה פעמים בישראל – גם לצורך הפקות קולנוע וגם לצורך שיתופי פעולה עם פסטיבלים כמו “אוטופיה” וראיונות עם כלי התקשורת. אך עד כה נשארו הסרטים הללו בנישה מבחינת הצופים הישראלים וזכו להפצה מוגבלת, אם בכלל. המצב הזה השתנה עם יציאתו לאקרנים של רימייק חדש של “טוקסיק אוונג’ר”, שהופץ בבתי הקולנוע המסחריים בארץ.

קאופמן נולד בשנת 1945 והחל את דרכו בקולנוע ללא הכשרה אקדמית או מקצועית כלשהי. עם מצלמה לצידו ותשוקה למדיום הוא הפיק סרטים דלי תקציב – בהם הקומדיה הישראלית משנת 1973 “הבלש האמיתי שוורץ”. פריצת הדרך שלו להצלחה הגיעה לאחר הקמת אולפן הסרטים טרומה עם מייקל הרץ, שאיתו יצר  סרטי פולחן כמו סדרת The Toxic Avenger. הסרט מספר על אב בית עלוב במכון כושר שלאחר תאונת פסולת רעילה הופך לגיבור על מפלצתי שנעשה לאייקון בתרבות האמריקאית.

דווקא מבעד לעדשה קאופמן מצא השפעה גדולה יותר, בהיותו הכותב העיקרי של סיפורי הסרטים והפנים הציבוריות של החברה. החל משנות התשעים ביים קאופמן סרטים ללא הרץ, שנטל חלק בצד העסקי של החברה. סרטו הראשון שביים לבדו היה Tromeo and Juliet, עיבוד טראשי למחזה של שייקספיר. לתוך הסיפור המוכר הוסיף קאופמן את אבני היסוד של סרטי טרומה – אלימות קיצונית, דמויות מופרעות, מיניות בוטה ואווירה כללית של פּאנק וסטייה חברתית.

דוגמה בולטת למוזרות הסרט ניתן למצוא בסצנה המתרחשת במכון פירסינגים, שבה המצלמה מראה תהליך פירסינג של פטמה. העלילה הכללית של “רומיאו ויוליה” מסופרת בנאמנות מוגבלת, והסרט עסוק גם בהצגה של תעלולים מגוונים – החל מסצנות חלום גרוטסקיות ועד סצנת עריפת ראש קורעת מצחוק. על אף שהתיאורים האלה עלולים להשתמע כמזעזעים, בפועל הם ממחישים את הנשמה של סרטי טרומה, ולמרות כל הגרפיות והקיצוניות, הם מצחיקים ומבדרים. מעבר לכך, הסרט הזה מהווה גם דוגמה מצוינת להשפעה האדירה שיש לסרטי טרומה על הוליווד, בהתחשב בכך שזהו הקרדיט הראשון של ג׳יימס גאן כתסריטאי. התופעה הזו של יוצרי קולנוע שמתחילים את דרכם בסרטי טרומה כוללת גם יוצרים שהושפעו מקאופמן, ואף הזמינו אותו להתארח בסרטיהם בהופעות קמע. דוגמאות לכך הן “אורגזמו” של טריי פארקר ומאט סטון (“סאות’ פארק”) ו”בלתי יציב: מתח גבוה”. קאופמן עצמו הופיע במאות סרטים לאורך חייו.

דוגמה נוספת לסרט שמזקק את סגנון טרומה הוא Poultrygeist: Night of the Chicken Dead. זהו מחזמר אימה־קומדיה על מסעדת מזון מהיר שקמה על אדמת בית קברות של ילידים אמריקאים ועל התפרצות מגפה שגורמת ללקוחות להפוך לזומבים־תרנגולים. גיבורי הסרט הם ארבי וונדי, ששמותיהם לקוחים ישירות ממסעדות המזון המהיר האמריקאיות. כפי שאפשר להבחין, הסרט הזה אינו רציני בשום מובן של המילה, ואוהבי הטראש עשויים ליהנות מכל רגע.  האופן שבו קאופמן רוקד בשתי חתונות פוליטיות מרשים ביותר – באותה נשימה הוא מבקר את התרבות הקפיטליסטית הצרכנית ומציג קריקטורות סטריאוטיפיות של דמויות. Poultrygeist יצא בשנת 2006, לאחר שטרומה הפך למוסד מבוסס של סרטי טראש, ומעמדו הודגש בסרט עם הופעות אורח של ידוענים כמו שחקן הפורנו רון ג’רמי.

ישנם קווי דמיון קריטיים לציון בכל דיון על סרטי טרומה. החשוב מהם הוא המיקום הקבוע של עיירת טרומהוויל הפיקטיבית, הנמצאת במדינת ניו ג’רזי. כבר בדקות הראשונות של  The Toxic Avenger הראשון העיירה מוצגת כפח הזבל של הקדמה הטכנולוגית האמריקאית וכמקום שבו חברות שופכות את כל הפסולת הרעילה שלהן – אותה פסולת שיוצרת את הנוקם הרעיל. פחות או יותר כל הסרטים של טרומה מתרחשים בעיירה הזו, שבה כל התושבים רגילים להתרחשויות הקיצוניות של הסרטים. גם הבדיחות לעיתים חוזרות על עצמן בין סרטים, כמו שימוש חוזר באותו צילום של מכונית מתהפכת ומתפוצצת שצולם עבור Sgt. Kabukiman N.Y.P.D, שהופיע כמעט בכל סרט של האולפן מאז 1990.

האם יש אומנות מאחורי הפסולת? התשובה לכך תלויה בעיני המתבונן, אך מבחינת היוצר לויד קאופמן – התשובה היא ללא ספק חיובית. הסרטים שלו משקפים תפיסת עולם אבסורדית, מגעילה והומוריסטית, וגם תהליך הפקתם מעיד על החשיבות של יצירת קולנוע עצמאי מתוך אהבה למדיום. סרטים כמו  Poultrygeist הופקו בתקציב זעום, בעבודה רבה שנעשתה מתוך התנדבות ובתשוקה אמיתית לטראש.