למי שלא צפה בשני סרטי “טרון” הראשונים, אל דאגה: לא צריך להכיר את הרקע של העולם הזה כדי להבין את עלילת הסרט השלישי בסדרה, “טרון: ארס”. כל מה שצריך לדעת זה שהיה פעם מפתח משחקים גדול בשם קווין פלין (ג’ף ברידג’ס) שנאבק בחברה מרושעת יריבה שבה שלט אדם בשם דילינג’ר. בתוך כל מחשב יש עולם שלם (גריד) שבו לכל תוכנה גוף ואישיות, אך רוב האנושות לא יודעת על זה.

בסרט החדש נכדו של דילינג’ר, ג’וליאן (אוון פיטרס), שממשיך את תפקידו של סבא שלו, מצליח להביא אובייקטים מהעולם של הגריד לחיים האמיתיים. לצערו, האובייקטים והתוכנות שהוא מביא נשארים בעולם הפיזי רק במשך 29 דקות. בד בבד נשיאת חברת “אן-קום”, איב (גרטה לי), מנסה לעשות דבר דומה, כלומר לייצר אובייקטים מכלום, אך גם היא נתקלת במכשול של 29 הדקות. כחלק מהתחרות בין החברות ג’וליאן מייצר כמה תוכנות מפותחות, בהן ארס (ג’ארד לטו), שמטרתן היא להגיע לקוד שיגרום לאובייקטים מהגריד להחזיק מעמד לנצח, לא משנה מה. די מהר ארס מפתח מודעות מורכבת מדי בשביל היוצר שלו, ומחליט לבגוד בג’וליאן ולהגן על איב.

מאחורי “טרון: ארס” יש שלושה מוחות חשובים. השניים הראשונים הם התסריטאי והבמאי. התסריטאי, ג’סי ויגוטו, חסר ניסיון בכתיבת אקשן ומדע בדיוני, פרט לשני פרקים של הסדרה “דרדוויל: נולד מחדש”, ולפני כן כתב בעיקר דרמות משפחתיות. הבמאי הוא יואכים רונינג (Joachim Rønning), מי שביים את “שודדי הקריביים 5” ואת “מליפיסנט: אדונית הרשע”. מדובר בשני אנשים לא בולטים מבחינת הקריירה שלהם, ונראה שהם גויסו ליצירת סרט בסדרת “טרון” רק כי הם עבדו עם דיסני בעבר, ולא מפני שיש להם כישרון יוצא מן הכלל. כל זאת במקום לגייס, למשל, את ג’וזף קוזינסקי שביים את הסרט הקודם בסדרה, “טרון: המורשת”.

המוח השלישי מאחורי הסרט הוא השחקן ג’ארד לטו. הוא לא רק הפרוטגוניסט, אלא גם אחד המפיקים. מדובר בשחקן שפעם היה מבטיח, עם תפקידים בלתי נשכחים ב”רקוויאם לחלום” ו”אמריקן פסיכו”. מאז עברו 25 שנה, ולטו הפך לשורת מחץ בזכות המשחק המזעזע שלו בתור הג’וקר ב”יחידת המתאבדים” (2016) ותפקידו הראשי ב”מורביוס”. כשצופים ב”טרון: ארס”, קשה לא לחשוב שדיסני הפיקו סרט נוסף בסדרת “טרון” לא רק כדי לנצל את השם הידוע של הזיכיון ולהרוויח כסף, אלא גם כי ג’ארד לטו רצה להיראות מגניב בסרט אקשן. לא עבד לו.

“טרון: ארס” מרהיב לצפייה וגם הפסקול שלו, שאחראים לו המלחינים טרנט רזנור ואטיקוס רוס מלהקת “ניין אינץ’ ניילז”, בולט לטובה. אך מבחינת התסריט וחוויית הצפייה באופן כללי מדובר בחיקוי גרוע של “שליחות קטלנית” הראשון: גבר חזק מגן על אישה פגיעה מאנשים שרוצים לפגוע בה בעולם עתידני. האנושות כבר הייתה אמורה מזמן לנטוש את הפורמולה המיושנת הזו, מפני שכל מה שאפשר לעשות איתה כבר נעשה. חברת הקולנוע הגדולה בעולם, דיסני, שיש לה סכומי כסף אין־סופיים לשלם לתסריטאים מוכשרים, שילמה דווקא לתסריט שנדמה כאילו נכתב לפני 40 שנה. ולא, זהו לא חלק מהמחווה לשנות השמונים, שבהן “טרון” הראשון יצא. נכון שיש בסרט אזכורים מסוג זה, אך הם לא תירוץ לתסריטאות גרועה.

נוסף על כך, אין לארס או לאיב שום עומק או דינמיקה מעניינת, ואין אקשן יוצא דופן. השחקנים, בייחוד לטו, חסרי כריזמה, והדיאלוגים נעים בין מנעד רציני לגמרי להומוריסטי כביכול, והם אחת הסיבות שהסרט מבולבל מבחינת הטון שלו. ארס מלא בציטוטים שמתיימרים להיות קליטים ובולטים, אך לא מעוררים שום רגש בשום אופן. החלק הכי מביך בתסריט הוא האזכורים של מותגים מהעולם האמיתי. למשל, מונולוג חשוב להתפתחות של דמותו של ארס נשען על אהבתו ללהקה דפש מוד. אין אפילו סיבה טובה או ברורה למה ארס שינה צדדים. האם הוא ראה יותר חמלה באישיותה של איב מאשר בזו של ג’וליאן? האם במקרה נתקל בספר “פרנקנשטיין” והזדהה עם המסרים שלו? “טרון: ארס” הוא יצירה קולנועית שמעבירה את המסרים הכלליים והרדודים שלה באופן ישיר וברור מאוד, אך לא טורחת לדאוג שהמוטיבציה של הדמות הראשית תהיה ברורה במידה מספקת.