מתוך הסרט ״מרשעת 2״ (יח״צ)
עשיית צדק למקור נחוצה כאשר מעבדים סיפור ממדיום אחד לאחר. במקרה של “מרשעת”, העוול התחיל הרבה לפני יציאת הסרטים האחרונים; הוא נולד כבר עם הגרסה הבימתית, אי שם בשנות האלפיים. המחזמר לא התבסס על סיפור מקורי של סטיבן שוורץ, אלא היה עיבוד לרומן הפנטזיה “מרשעת: קורות חייה של המכשפה הרעה מן המערב” מאת גרגורי מגווייר. אותו רומן מבוסס, כמובן, על ספרו הקלאסי של ל’ פרנק באום, “הקוסם מארץ עוץ”, אלא שבדומה למחזמר המוכר, הוא הופך את היוצרות: אלפבה, הנבלית האגדית והמכשפה המרשעת מן המערב, מוצגת כגיבורה. במבט ראשון זהו רעיון מקורי ואף מעניין, אך הקסם שלו אבד בתרגום לבמות ברודוויי. רבות מהבעיות במחזמר התרכזו במערכה השנייה שלו, וזוהי בדיוק המערכה שעובדה כעת לקולנוע.
בסרט ההמשך אלפבה (סינתיה אריבו) בורחת לאחר האירועים הדרמטיים בסוף החלק הראשון, בעוד גלינדה (אריאנה גרנדה) נותרת להתמודד עם הכאוס הפוליטי שנוצר בעוץ. אלפבה מנסה למצוא את פיירו (ג׳ונתן ביילי), שנעלם באורח מסתורי, ובדרכה נקלעת לעימות ישיר מול הקוסם (ג׳ף גולדבלום) שמחזק את שליטתו בממלכה.
מגרעות המחזמר אינן הליקויים היחידים שפוגעים ב״מרשעת: חלק 2״. הבעיה היסודית היא שהסרט יורש גם את הפגמים הרבים של החלק הקולנועי הראשון, ובראשם האורך המנופח והמייגע. אורכו של המחזמר המקורי – קצת פחות משלוש שעות, כולל הפסקה – נחשב סטנדרטי לבמה, אך העיבוד הקולנועי נמתח מעבר לכל פרופורציה. כל אחד משני הסרטים נמשך קרוב לשעתיים וחצי (או יותר), ואורכם הכולל ארוך בהרבה מזה של המחזמר עצמו. למרבה הצער, הזמן הנוסף הזה לא נוצל כדי לפתח או לעבות את הסיפור, אלא כדי למרוח את השירים שלא לצורך ולהוסיף סצנות שאינן תורמות דבר לעלילה. התוצאה בחלק הראשון הייתה סרט מתיש, והחלק החדש אינו שונה מכך.
החלק הראשון לא היה כישלון מוחלט. רבים משיריו, חרף אורכם, היו יפים ועוצמתיים – משיר הפתיחה “No One Mourns the Wicked” ועד שיר השיא “Defying Gravity”. בחלק השני, לעומת זאת, בהתאמה למערכה השנייה של המחזמר, אין לכך זכר. הרוב המכריע של השירים בחלק הראשון היו טובים ואף מצוינים, אך בחלק השני בקושי ניתן למצוא שני שירים ראויים (“No Good Deed” ו־”For Good”), וגם הם לא מתקרבים לרמתם של אלה שצוינו קודם.
ישנו רק היבט אחד שבו החלק השני מהווה שיפור מקודמו: עריכת הצבע. בניגוד לחלק הראשון, שהיה דהוי עד כדי הפיכת התפאורה לאפורה וחסרת חיים, נדמה כי ההפקה הפנימה סוף־סוף שבסרט המתרחש בארץ עוץ הצבעים חייבים להיות רוויים.
העצלנות בעיבוד ניכרת כבר בדקות הראשונות. היא משתקפת בתרגום העברי המרושל של שם הסרט (“מרשעת חלק 2”) במקום התרגום בפוסטר, וממשיכה בצילומים חסרי השראה המציגים את אלפבה כגיבורת פעולה סוג ד’ ביקום של מארוול. אין כל ניסיון לבנות עלילה, וגישה רשלנית זו נמשכת לכל אורך הסרט, שבו אירועים פשוט מתרחשים בזה אחר זה, ללא כל היגיון עלילתי מחבר.
חמור מכך, בדומה למערכה השנייה במחזמר, האירועים בסרט נכשלים בשמירה על עקביות באפיון הדמויות. לקראת הסוף, עם השילוב של עלילת “הקוסם מארץ עוץ”, אלפבה נוקטת אמצעים שאינם עולים בקנה אחד עם דמותה כפי שנכתבה עד לאותה נקודה. האירוניה היא שהמחזמר עצמו לא היה נאמן לספר שעליו הוא מבוסס, בדיוק כפי שאותו ספר לא היה נאמן למקור של באום. אלא שרוח של פרשנות מורכבת אינה מנשבת בסרט זה, המעדיף עצלנות תסריטאית על פני כתיבה איכותית.
התוספת של עלילת “הקוסם מארץ עוץ” אינה מיטיבה עם הסרט בשום צורה. הסיבה לכך אינה נובעת מקדושה כלשהי של הסיפור המקורי, אלא שאותה רשלנות בכתיבה חלה גם על תוספת זו. העלילה מוצאת דרכים מטופשות להחריד כדי ליצור סיפורי רקע לחבריה של דורותי, בייחוד לאיש הפח, שמשוכתב כאן כסדיסט – ההפך הגמור של הדמות האדיבה במקור.
שינויים אלה נעשו כדי לשרבב בכוח מסר חברתי רדוד נגד אוטוריטריות. כל זה סותר גם את ספרו של גרגורי מגווייר: הוא אומנם לא ניסה לשמר כל אלמנט של באום, אך הוא מסגר את הסיפור בצורה אפלה ושונה תוך הצגת מסר מורכב על רודנות ורדיפת מיעוטים. בעיה נוספת, המחמירה את חוויית הצפייה, היא הטון. זהו סיפור המנסה להיות אפל יותר מקודמו ולוקח את עצמו ברצינות תהומית, אך בשל כתיבה – שנעדרת היגיון, עקביות ולוגיקה בסיסית – התוצאה הסופית מגוחכת ובלתי רצינית.
“מרשעת: חלק 2” הוא מיקרוקוסמוס של כל מה ששגוי בהוליווד העכשווית. היצירה שפוצלה לשני חלקים ללא הצדקה אומנותית (טרנד מיותר שהיה צריך לחלוף מן העולם אחרי “אוצרות המוות” בעשור הקודם) מתהדרת במסרים ריקים, באפקטים מצועצעים ובהיעדר מוחלט של מקוריות. שום תפאורה מושקעת, עיצוב תלבושות מרהיב או ביצועי משחק מרשימים מצד סינתיה אריבו (אלפבה) ואריאנה גרנדה (גלינדה) לא יכולים לכפר על חוויית צפייה כה מייגעת.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: יותם דוברין
מתוך הסרט ״מרשעת 2״ (יח״צ)
עשיית צדק למקור נחוצה כאשר מעבדים סיפור ממדיום אחד לאחר. במקרה של “מרשעת”, העוול התחיל הרבה לפני יציאת הסרטים האחרונים; הוא נולד כבר עם הגרסה הבימתית, אי שם בשנות האלפיים. המחזמר לא התבסס על סיפור מקורי של סטיבן שוורץ, אלא היה עיבוד לרומן הפנטזיה “מרשעת: קורות חייה של המכשפה הרעה מן המערב” מאת גרגורי מגווייר. אותו רומן מבוסס, כמובן, על ספרו הקלאסי של ל’ פרנק באום, “הקוסם מארץ עוץ”, אלא שבדומה למחזמר המוכר, הוא הופך את היוצרות: אלפבה, הנבלית האגדית והמכשפה המרשעת מן המערב, מוצגת כגיבורה. במבט ראשון זהו רעיון מקורי ואף מעניין, אך הקסם שלו אבד בתרגום לבמות ברודוויי. רבות מהבעיות במחזמר התרכזו במערכה השנייה שלו, וזוהי בדיוק המערכה שעובדה כעת לקולנוע.
בסרט ההמשך אלפבה (סינתיה אריבו) בורחת לאחר האירועים הדרמטיים בסוף החלק הראשון, בעוד גלינדה (אריאנה גרנדה) נותרת להתמודד עם הכאוס הפוליטי שנוצר בעוץ. אלפבה מנסה למצוא את פיירו (ג׳ונתן ביילי), שנעלם באורח מסתורי, ובדרכה נקלעת לעימות ישיר מול הקוסם (ג׳ף גולדבלום) שמחזק את שליטתו בממלכה.
מגרעות המחזמר אינן הליקויים היחידים שפוגעים ב״מרשעת: חלק 2״. הבעיה היסודית היא שהסרט יורש גם את הפגמים הרבים של החלק הקולנועי הראשון, ובראשם האורך המנופח והמייגע. אורכו של המחזמר המקורי – קצת פחות משלוש שעות, כולל הפסקה – נחשב סטנדרטי לבמה, אך העיבוד הקולנועי נמתח מעבר לכל פרופורציה. כל אחד משני הסרטים נמשך קרוב לשעתיים וחצי (או יותר), ואורכם הכולל ארוך בהרבה מזה של המחזמר עצמו. למרבה הצער, הזמן הנוסף הזה לא נוצל כדי לפתח או לעבות את הסיפור, אלא כדי למרוח את השירים שלא לצורך ולהוסיף סצנות שאינן תורמות דבר לעלילה. התוצאה בחלק הראשון הייתה סרט מתיש, והחלק החדש אינו שונה מכך.
החלק הראשון לא היה כישלון מוחלט. רבים משיריו, חרף אורכם, היו יפים ועוצמתיים – משיר הפתיחה “No One Mourns the Wicked” ועד שיר השיא “Defying Gravity”. בחלק השני, לעומת זאת, בהתאמה למערכה השנייה של המחזמר, אין לכך זכר. הרוב המכריע של השירים בחלק הראשון היו טובים ואף מצוינים, אך בחלק השני בקושי ניתן למצוא שני שירים ראויים (“No Good Deed” ו־”For Good”), וגם הם לא מתקרבים לרמתם של אלה שצוינו קודם.
ישנו רק היבט אחד שבו החלק השני מהווה שיפור מקודמו: עריכת הצבע. בניגוד לחלק הראשון, שהיה דהוי עד כדי הפיכת התפאורה לאפורה וחסרת חיים, נדמה כי ההפקה הפנימה סוף־סוף שבסרט המתרחש בארץ עוץ הצבעים חייבים להיות רוויים.
העצלנות בעיבוד ניכרת כבר בדקות הראשונות. היא משתקפת בתרגום העברי המרושל של שם הסרט (“מרשעת חלק 2”) במקום התרגום בפוסטר, וממשיכה בצילומים חסרי השראה המציגים את אלפבה כגיבורת פעולה סוג ד’ ביקום של מארוול. אין כל ניסיון לבנות עלילה, וגישה רשלנית זו נמשכת לכל אורך הסרט, שבו אירועים פשוט מתרחשים בזה אחר זה, ללא כל היגיון עלילתי מחבר.
חמור מכך, בדומה למערכה השנייה במחזמר, האירועים בסרט נכשלים בשמירה על עקביות באפיון הדמויות. לקראת הסוף, עם השילוב של עלילת “הקוסם מארץ עוץ”, אלפבה נוקטת אמצעים שאינם עולים בקנה אחד עם דמותה כפי שנכתבה עד לאותה נקודה. האירוניה היא שהמחזמר עצמו לא היה נאמן לספר שעליו הוא מבוסס, בדיוק כפי שאותו ספר לא היה נאמן למקור של באום. אלא שרוח של פרשנות מורכבת אינה מנשבת בסרט זה, המעדיף עצלנות תסריטאית על פני כתיבה איכותית.
התוספת של עלילת “הקוסם מארץ עוץ” אינה מיטיבה עם הסרט בשום צורה. הסיבה לכך אינה נובעת מקדושה כלשהי של הסיפור המקורי, אלא שאותה רשלנות בכתיבה חלה גם על תוספת זו. העלילה מוצאת דרכים מטופשות להחריד כדי ליצור סיפורי רקע לחבריה של דורותי, בייחוד לאיש הפח, שמשוכתב כאן כסדיסט – ההפך הגמור של הדמות האדיבה במקור.
שינויים אלה נעשו כדי לשרבב בכוח מסר חברתי רדוד נגד אוטוריטריות. כל זה סותר גם את ספרו של גרגורי מגווייר: הוא אומנם לא ניסה לשמר כל אלמנט של באום, אך הוא מסגר את הסיפור בצורה אפלה ושונה תוך הצגת מסר מורכב על רודנות ורדיפת מיעוטים. בעיה נוספת, המחמירה את חוויית הצפייה, היא הטון. זהו סיפור המנסה להיות אפל יותר מקודמו ולוקח את עצמו ברצינות תהומית, אך בשל כתיבה – שנעדרת היגיון, עקביות ולוגיקה בסיסית – התוצאה הסופית מגוחכת ובלתי רצינית.
“מרשעת: חלק 2” הוא מיקרוקוסמוס של כל מה ששגוי בהוליווד העכשווית. היצירה שפוצלה לשני חלקים ללא הצדקה אומנותית (טרנד מיותר שהיה צריך לחלוף מן העולם אחרי “אוצרות המוות” בעשור הקודם) מתהדרת במסרים ריקים, באפקטים מצועצעים ובהיעדר מוחלט של מקוריות. שום תפאורה מושקעת, עיצוב תלבושות מרהיב או ביצועי משחק מרשימים מצד סינתיה אריבו (אלפבה) ואריאנה גרנדה (גלינדה) לא יכולים לכפר על חוויית צפייה כה מייגעת.
חוויית צפייה מייגעת
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: יותם דוברין
