מתוך ״המכשף״ (נטפליקס)
העונה הרביעית של “המכשף” נפתחת במגפיים גדולים שמחכים שימלאו אותם. יש גיבורי פנטזיה שקשורים חזק כל כך לשחקנים שמגלמים אותם, ועל כן החלפתם שקולה לבגידה. גראלט מריוויה, בגילומו של הנרי קאוויל, הוא כזה.
כאשר העונה הרביעית של “המכשף” נפתחה בליאם המסוורת’, רובנו פקפקנו בליהוק. אומנם הוא ראוי לצ’אנס, אבל בכל פעם שהוא ממלמל “הממ” או מנסה להקשות מבט כמו גראלט, אי אפשר שלא להתגעגע לקאוויל, שהייתה לו אינטנסיביות שקטה ואיזון בין כוח לדמות חכמה.
לפני שנצלול לביקורת, חשוב להיזכר איפה עצרנו: בסיום העונה השלישית גראלט רוסק פיזית ונפשית בקרבות עזים ונפרד מסירי, שבורחת בגלל זהותה והייעוד המסובך שלה. ינפר פונה להקים את “לשכת המכשפות” כדי להשיב לעצמה ולאחיותיה את כוחן הפוליטי והקסום. הממלכות עומדות על סף מלחמה, והקוסמים מסוכסכים. מול כל זה הגיבור שלנו מנסה לאסוף מחדש את משפחתו.
העונה הנוכחית, המבוססת באופן רופף על הספר “זמן הבוז” של סאפקובסקי, נפתחת כשגראלט מתאושש ומחפש את סירי, כעת נערה בוגרת, שממשיכה לברוח ממי שמנסה להשתלט עליה. זאת בעקבות הדם הקדום שלה והעובדה שהיא היורשת של נילפגארד.
כדי להימלט מצטרפת סירי ל”עכברושים”, חבורת שודדים צעירים הדורשים ממנה להיפטר מעברה ולהמציא לעצמה זהות חדשה. היא בוחרת בשם פאלקה ולומדת לחיות כפורעת חוק, בתקווה להשתחרר מהצללים שרודפים אותה.
גראלט מצרף למסע החיפושים שלו את קהיר, מילבה, יסקיר וכמה גמדים אך התוספת המרשימה ביותר של העונה היא רגיס, בגילומו של לורנס פישבורן. הוא בולט בכל סצנה, מביא עומק וכוח ולפעמים מפחיד יותר מהמפלצות בסדרה.
בלי להיכנס לספוילרים, דמותו של רגיס מוסיפה הרבה לסדרה, אפילו יותר מהגראלט החדש. יחד איתו החבורה עוברת מסע הכולל הרבה הרפתקאות ודילמות מוסריות (בדומה ל”שר הטבעות”, באופן חשוד).
סיפור המשנה המוצלח הוא של ינפר והקמת “לשכת המכשפות”. נשים חזקות שלא זכו למצוא את מקומן, מתקבצות, והאיחוד שלהן אינו מאולץ אלא נובע מהלך טבעי שהחל בעונות הקודמות. ינפר משלבת היטב את הפוליטיקה, הקסם והכוח הנשי ומוכיחה למה “המכשף” חכמה יותר מהתכנים הממוצעים בעולם הפנטזיה.
ולמרות כל אלו הסדרה סובלת מבעיות קצב ומחוסר עקביות בטון. המעברים בין קווי הזמן והאזורים השונים מבולבלים לעיתים, והעומס הפוליטי נמשך על חשבון רגעים אינטימיים ודיאלוגים טובים יותר. חלק מהאפקטים נראים מושקעים פחות, ועל כן הפער בין רגעי השיא לבין הסצנות השגרתיות יותר בולט.
העונה הבאה היא האחרונה, והסדרה מתקרבת לסיום שבו כנראה ייפתרו מרבית הקונפליקטים הגדולים – המלחמה ביבשת, שאלת גורלה של סירי ועתיד הקסם בעולם. מי שחיבב את הסדרה ירותק לעונה הרביעית, בעיקר לאור התקווה שהסיפור הגדול יסתיים בדרך שתשאיר טעם טוב בפה.
בסך הכול העונה הרביעית של “המכשף” שומרת על קסם מסוים, אבל נדמה שהלב שלה אבוד. היא מומלצת לצפייה בשל נוסטלגיה לעונות הקודמות או סקרנות, אבל כמו העונות המאוחרות של “משחקי הכס”, אולי תמצאו את עצמכם נותנים לה להתנגן ברקע בזמן שאתם עושים דברים אחרים בבית.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: חיים בר-אילן
מתוך ״המכשף״ (נטפליקס)
העונה הרביעית של “המכשף” נפתחת במגפיים גדולים שמחכים שימלאו אותם. יש גיבורי פנטזיה שקשורים חזק כל כך לשחקנים שמגלמים אותם, ועל כן החלפתם שקולה לבגידה. גראלט מריוויה, בגילומו של הנרי קאוויל, הוא כזה.
כאשר העונה הרביעית של “המכשף” נפתחה בליאם המסוורת’, רובנו פקפקנו בליהוק. אומנם הוא ראוי לצ’אנס, אבל בכל פעם שהוא ממלמל “הממ” או מנסה להקשות מבט כמו גראלט, אי אפשר שלא להתגעגע לקאוויל, שהייתה לו אינטנסיביות שקטה ואיזון בין כוח לדמות חכמה.
לפני שנצלול לביקורת, חשוב להיזכר איפה עצרנו: בסיום העונה השלישית גראלט רוסק פיזית ונפשית בקרבות עזים ונפרד מסירי, שבורחת בגלל זהותה והייעוד המסובך שלה. ינפר פונה להקים את “לשכת המכשפות” כדי להשיב לעצמה ולאחיותיה את כוחן הפוליטי והקסום. הממלכות עומדות על סף מלחמה, והקוסמים מסוכסכים. מול כל זה הגיבור שלנו מנסה לאסוף מחדש את משפחתו.
העונה הנוכחית, המבוססת באופן רופף על הספר “זמן הבוז” של סאפקובסקי, נפתחת כשגראלט מתאושש ומחפש את סירי, כעת נערה בוגרת, שממשיכה לברוח ממי שמנסה להשתלט עליה. זאת בעקבות הדם הקדום שלה והעובדה שהיא היורשת של נילפגארד.
כדי להימלט מצטרפת סירי ל”עכברושים”, חבורת שודדים צעירים הדורשים ממנה להיפטר מעברה ולהמציא לעצמה זהות חדשה. היא בוחרת בשם פאלקה ולומדת לחיות כפורעת חוק, בתקווה להשתחרר מהצללים שרודפים אותה.
גראלט מצרף למסע החיפושים שלו את קהיר, מילבה, יסקיר וכמה גמדים אך התוספת המרשימה ביותר של העונה היא רגיס, בגילומו של לורנס פישבורן. הוא בולט בכל סצנה, מביא עומק וכוח ולפעמים מפחיד יותר מהמפלצות בסדרה.
בלי להיכנס לספוילרים, דמותו של רגיס מוסיפה הרבה לסדרה, אפילו יותר מהגראלט החדש. יחד איתו החבורה עוברת מסע הכולל הרבה הרפתקאות ודילמות מוסריות (בדומה ל”שר הטבעות”, באופן חשוד).
סיפור המשנה המוצלח הוא של ינפר והקמת “לשכת המכשפות”. נשים חזקות שלא זכו למצוא את מקומן, מתקבצות, והאיחוד שלהן אינו מאולץ אלא נובע מהלך טבעי שהחל בעונות הקודמות. ינפר משלבת היטב את הפוליטיקה, הקסם והכוח הנשי ומוכיחה למה “המכשף” חכמה יותר מהתכנים הממוצעים בעולם הפנטזיה.
ולמרות כל אלו הסדרה סובלת מבעיות קצב ומחוסר עקביות בטון. המעברים בין קווי הזמן והאזורים השונים מבולבלים לעיתים, והעומס הפוליטי נמשך על חשבון רגעים אינטימיים ודיאלוגים טובים יותר. חלק מהאפקטים נראים מושקעים פחות, ועל כן הפער בין רגעי השיא לבין הסצנות השגרתיות יותר בולט.
העונה הבאה היא האחרונה, והסדרה מתקרבת לסיום שבו כנראה ייפתרו מרבית הקונפליקטים הגדולים – המלחמה ביבשת, שאלת גורלה של סירי ועתיד הקסם בעולם. מי שחיבב את הסדרה ירותק לעונה הרביעית, בעיקר לאור התקווה שהסיפור הגדול יסתיים בדרך שתשאיר טעם טוב בפה.
בסך הכול העונה הרביעית של “המכשף” שומרת על קסם מסוים, אבל נדמה שהלב שלה אבוד. היא מומלצת לצפייה בשל נוסטלגיה לעונות הקודמות או סקרנות, אבל כמו העונות המאוחרות של “משחקי הכס”, אולי תמצאו את עצמכם נותנים לה להתנגן ברקע בזמן שאתם עושים דברים אחרים בבית.
שומרת על קסם מסוים
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: חיים בר-אילן
