הספרים של יואב בלום מתנהלים כמו חלום בהקיץ שנכתב בקוד מדויק. עלילות שנעות בין דמיון לריאליזם, רעיונות שמתחילים כהברקה ומבשילים למסע אישי, ודמויות שנולדות במוח ישראלי אך מתקיימות ביקומים מקבילים. בראיון עמו לכבוד חודש הספר, בלום חושף איך נולדים אצלו רעיונות, למה הוא לא רואה את עצמו כסופר “ישראלי” במובן הישיר, מה הוא גילה על עצמו מתוך הכתיבה, ומה הסיכוי שנראה את הדמיון שלו קופץ גם למסך. ספוילר: יש סבלנות, אין הבטחות.

הספרים שלך משחקים עם ז’אנרים בצורה ייחודית – הם נעים בין פנטזיה לריאליזם, אבל גם נטועים מאוד בישראל ומשלבים דמויות מקומיות ועלילות בישראל. איך אתה רואה את האיזון הזה – בין פנטזיה למציאות, בין עולמות דמיון למקומיות?

אני בכלל לא משקיע מחשבה באיזון הזה. למעשה, אני לא מרגיש שהספרים שלי “נטועים מאוד בישראל”. הם נטועים מאוד אולי בתודעה שלי, שממנה הם יוצאים, ובדמיון שלי, ובהכרח מדובר במוח ישראלי, אבל אני לא עושה כמעט מאמץ אמיתי להכניס “ישראליות” לספרים שלי. הדגש מבחינתי היה תמיד על העלילה ועל הרעיונות שמוצגים בספר, ואלה לרוב אישיים מאוד או אוניברסליים מאוד. אני בהחלט שוקל לכתוב ספרים שיש להם קשר ישיר יותר לישראליות שלי, יש מקום בי שחושב על זה, אבל בספרים שכתבתי עד היום (או אולי יותר נכון לומר עד ל־7.10) לא היה עיסוק ממשי בישראליות, לפחות מבחינתי. לגבי האיזון בין פנטזיה למציאות – שוב, שניהם למעשה כלים בשביל לספר את הסיפור או בשביל להתעמק בנושא או בתמה שבה אני רוצה להתעסק. נקודת המוצא צריכה להיות הנושא שאליו אני רוצה לצלול (נגיד, האופן שבו החוויות שלנו משנות אותנו) ואז מגיעה המחשבה על הכלי העלילתי שבעזרתו בוחנים את הרעיון הזה (למשל, היכולת להעביר חוויות בין אנשים באמצעות מאכלים או משקאות).

כשהרעיון הראשון נולד – אתה קודם יושב ובונה אותו בראש או כותב ישר ונותן לו להתגבש תוך כדי הכתיבה?

לכל רעיון יש “תקופת דגירה”. משביב המחשבה הראשוני יש פרק זמן מסוים שבו אני הופך את הרעיון מכל הצדדים וחושב עליו. בזמן הזה אני כמעט ולא כותב עליו, אלא רק חושב ואוסף עוד ועוד משפטים, רעיונות עלילתיים ואפשרויות. אם הרעיון “שורד” לאורך מספיק זמן וממשיך לעניין אותי, אתחיל באמת למפות את הסיפור. חלקים מהסיפור כנראה כבר יהיו קיימים במחשבה בשלב הזה, ומה שאהיה צריך לעשות זה לסדר אותם, לראות איזה מהם עובד ועם מי ולהתחיל לעשות את “העבודה” (להבדיל מ”החלימה בהקיץ”).

האם גילית משהו חדש על עצמך או על המציאות שסביבך עם הזמן והכתיבה – משהו שהספרים עצמם הובילו אותך לגלות?

המטרה של כל ספר היא מסע עצמי, גילוי מסוים. בכל ספר אתה מתחיל במחשבה לגבי מה שאתה רוצה לכתוב עליו ומגלה בדיעבד לאן הכתיבה הוליכה אותך. אני חושב שזה למעשה היתרון והכוח הגדול של הכתיבה. הערך המוסף שאני מקבל כאדם מכתיבת ספרים מגיע מכמה דברים, אבל הראשון ברשימה הוא התובנות העצמיות שמגיעות מתוך התהליך. גיליתי דברים על תבניות החשיבה שלי, גיליתי דברים על הפחדים והתקוות שלי וגיליתי דברים על האגו שלי. אין צורך להוציא לאור ספרים בשביל לקבל את הדברים הללו. בכתיבה עצמה, בעיקר אם היא נתונה ב”סד” של מבנה סיפורי, כבר יש תהליך שבו אתה מגלה דברים על העולם ועל עצמך.

הספרים שלך תורגמו לכמה שפות והגיעו לקהלים שונים. יש איזה חלום או רצון לראות אחד מהם מגיע גם למסך?

זה יהיה נחמד. עובדים על זה כל הזמן ויש צורך בהרבה סבלנות ואורך רוח. שלושה מהספרים שלי כבר היו בתהליך עיבוד בשלב כזה או אחר, אשר בסופו של דבר לא צלח ולא הבשיל. זה חלק מהעניין. אני בודק ומשתף פעולה עם גורמים שונים ומקווה שדברים עוד יבשילו.

על מה אתה עובד היום?

רוב הזמן, בימים אלה, אני עובד של הפן המעט פחות יצירתי – מכירה, קידום ספרים, תרגומים ושיווק. מבחינה יצירתית אני עובד על כמה פרויקטים אבל אף אחד מהם איננו בשלב שבו אני יכול לספר עליו. כאדם חסר סבלנות אני קופץ מפרויקט לפרויקט הרבה פעמים, אז נראה מה בסוף באמת יהפוך למציאות גם בעולם בחוץ ומה יישאר מסע אישי שלי.