קשה למצוא חובב קולנוע בשנת 2026 שלא יודע מי זה קוונטין טרנטינו. הבמאי שיצר את “כלבי אשמורת”, “ממזרים חסרי כבוד” ו”היו זמנים בהוליווד” הוא אחד הבמאים הידועים והמוערצים ביותר בעולם, בייחוד כאן בישראל. כבר לפני הרבה זמן הוא הכריז שסרטו העשירי באורך מלא יהיה האחרון שלו. בינתיים, למי שמעריץ את סרטיו וצפה בכל מה שביים, מרגיש ככל הנראה מחסור. אך טרנטינו לא עבד רק על תשעת הסרטים הידועים שהוא ביים עד כה, ובין אם מדובר בהופעות קטנות של משחק (“מצחיקה שכזאת”, “החבובות בארץ עוץ”), תפקיד משמעותי יותר של כתיבה או אפילו בימוי חלקי (“ארבעה חדרים”, “רומן על אמת”), יש עוד תוכן שלו לצרוך.

היצירה הכי ידועה, ככל הנראה, שנכנסת לקטגוריה הזו היא “מצאת החמה עד צאת הנשמה”. אף על פי שהבמאי הוא בעצם חברו הטוב רוברט רודריגז – במאי מוצלח בפני עצמו – התסריט כולו הוא של טרנטינו עצמו. לכאורה מדובר בעוד יצירה שתתאים היטב לפילמוגרפיה שלו: פשע, אלימות, קללות, אזכורים של יצירות אחרות ואפילו טרנטינו עצמו בביצוע המשחקי הטוב ביותר שלו. במרכז הסרט עומד צמד אחים, סת’ (ג’ורג’ קלוני) וריצ’רד גקו (קוונטין טרנטינו), שמנסים לברוח למקסיקו אחרי שביצעו שוד בנק שגבה הרבה קורבנות, כדי שמשטרת ארה”ב תפסיק לעקוב אחריהם והם יהיו חופשיים. כדי לעשות זאת הם חוטפים משפחה תמימה – ג’ייקוב האב (הארווי קייטל), קייט הבת (ג’וילאט לואיס) וסקוט הבן (ארנסט ליו) – ורכב גדול. קשה לדעת למה לצפות, מפני שמדובר בתסריטאי שכל יצירותיו עד כה זרחו הודות לייחודיות הנרטיבית שלהם. אולי הסרט יהיה כמו כל סרט דרך הוליוודי קלישאתי, שבו הפושעים והמשפחה מתחילים להסתדר ולומדים ערכים שונים זה מזה? אולי המשפחה היא בעצם לא תמימה כפי שחשבנו, והציידים (צמד הפושעים) יהפכו לניצודים? למי שלא צפה בו רק ייאמר ש”מצאת החמה עד צאת הנשמה” לא הולך בכיוון צפוי, ולכן הוא ייחודי וזכור כל כך. אך מעבר להפתעה שמחכה לאלה שלא מודעים לה, מדובר בסרט טוב בסך הכול, אבל לא הרבה יותר מזה.

אחת החוזקות של טרנטינו בתור כותב היא יצירת מתח דרך דיאלוג. אפילו כאשר לכאורה אין התקדמות עלילתית מתעוררת אי נוחות אצל הצופה. דוגמאות טובות לכך הן סצנת הפתיחה של “ממזרים חסרי כבוד” וגם זו של “מצאת החמה עד צאת הנשמה”. אבל, באופן מצער, זה לא משהו שמופיע לאורך כל הסרט. הרבה מסצנות הדיאלוג הן די יבשות וחסרות עומק, למשל הסצנה שבה המשפחה התמימה מוצגת לקהל בפעם הראשונה, ובה האב וילדיו פשוט מדברים על חייהם כדי להעביר אקספוזיציה. סרט מלוטש יותר היה כולל אלמנט לא צפוי או מותח שיפלפל קצת את הסצנה.

הסרט מלא באקשן, אבל נדמה שגם לאקשן חסר משהו. דמות מרכזית אחת יכולה להיות מוקפת בחמישה אויבים בשוט אחד, אבל בשוט הבא היא נלחמת באחד מהם בעוד ששאר האויבים לא עושים הרבה. האקשן, באופן כללי, לוקה בקיטוע ובחוסר דינמיות. כאשר כמה דמויות מרכזיות נמצאות בסצנת אקשן אחת קשה לא לדאוג לשלומן ולרצות לראות איך הן נלחמות, אבל חוסר הדינמיות לא מונע מהצופה לקבל את מה שהוא רוצה לראות. הסרט לא מונע עונג בכוונה מהצופה, אבל חרף ניסיונותיו הוא לא תמיד מצליח בכך. האפקטים גם הם ראויים לציון. טום סאביני, אומן האפקטים הידוע שמככב כאן בתור Sex Machine, הוא לא אומן האפקטים של הסרט, ורואים זאת. מנעד האפקטים נע בין אפקטים מרשימים מאוד לאפקטים ממוחשבים מכוערים שהתיישנו מאוד מאז 1996.

בסופו של דבר, “מצאת החמה עד צאת הנשמה” הוא סרט סביר. יש בו, פה ושם, דיאלוג קליט, משחק לא רע בכלל, כמה אפקטים טובים ופיסות אקשן סוחפות. חבל שגם רודריגז הבמאי וגם טרנטינו התסריטאי לא השקיעו כאן את מיטבם. אם יודעים לאן הסרט הולך, הוא בכל זאת מהנה, אבל לא מהנה כפי שיכול היה להיות והיה צריך להיות. אבל לפחות הוא ככל הנראה טוב יותר מההמשכים שלו. יש שניים, והרבה אנשים לא יודעים שהם קיימים. כנראה בצדק, מפני שהם לא נחשבים טובים בכלל.