תודה להוצאת “מילים מדברות” על עותק הקריאה לביקורת!

מותחני ריגול הם מצרך נפוץ במדפי הספרים האמריקאיים, אך בנוף הספרות הישראלית הם זן נדיר. פיני אלעזרי מבקש לשנות את המאזן בספרו החדש, “התיאוריה הרביעית”, חלק מטרילוגיה שאפתנית וחדשנית שמביאה את הז’אנר הבין־לאומי אל המרחב המקומי. הבחירה בסופר ישראלי ובזירה מוכרת מאפשרת לקורא הישראלי להתחבר בקלות רבה יותר לעלילה ולדמויות, ועל כן חוויית הקריאה מיידית, אמינה ומעוררת הזדהות.

העלילה נפרשת על פני כמה זירות בין־לאומיות, אך שומרת כל העת על דופק ישראלי ברור. חטיפת מטוס הנושא נשק יום דין סודי של מערכת הביטחון – נחיל רחפנים רדיואקטיביים המנוהלים בידי בינה מלאכותית – מציתה שרשרת אירועים חובקת עולם: לוחמי מארינס אמריקאים נרצחים באפגניסטן, מטוס בוליביאני נעלם זמן קצר לאחר שהמריא מנתב״ג, וקווי העלילה, שנראים תחילה מנותקים זה מזה, מתחילים להיסגר למארג מודיעיני אחד. במרכז הסערה ניצב אבנר ארליך, נספח לעניינים ביטחוניים בשגרירות ישראל בוושינגטון, שנגרר בעל כורחו אל תוך משחק ריגול מסוכן, שבו תיאוריות קונספירציה, טכנולוגיה עתידנית ואינטרסים גלובליים מתנגשים זה בזה.

כבר מהעמודים הראשונים ברור שהעלילה לא מתכוונת להעניק לקורא חוויית קריאה נינוחה. אלעזרי דוחף את הקורא הישר אל תוך דופק גבוה ותחושת אי־ודאות מתמדת באמצעות יצירת עמימות מכוונת הן בנוגע למידע והן בנוגע לדמויות. כל פרק מוסיף חלק נוסף לפאזל מודיעיני רחב, אך בתחילה החלקים נדמים כחסרי הקשר – קווי עלילה נפרדים, זירות שונות ודמויות שפועלות בלי מטרה ברורה. רק בהדרגה, ובאופן שמזכיר מותחן בלשי קלאסי, מתחיל הפאזל להתכנס לכדי תמונה אחת שלמה ומטרידה.

הבחירה לפתוח את הספר בתחושת כאוס ואף חוסר ארגון אינה מקרית. העלילה בראשיתה מסורבלת במכוון, ולעיתים אף מתישה, אך בכך מצליחה להעביר בצורה מדויקת את חווייתו של הגיבור, אבנר ארליך. גם הוא פועל בתוך מרחב שבו גבולות התפקיד אינם ברורים, הסמכויות חופפות והמידע זורם בקצב שמקשה להבחין בין עיקר לטפל. הבלבול של הקורא והבלבול של ארליך מתלכדים זה בזה ויוצרים הזדהות עמוקה עם הדמות הראשית, שהיא לא ממש גיבור על של ריגול, אלא יותר אדם שנקלע למערכת גדולה, אטומה ומסוכנת ממנו.

ניכר כי אלעזרי מכיר היטב את הזירה המודיעינית והפוליטית ואת מאזן הכוחות בין המעצמות השונות, והידע הזה מחלחל לכל אורכה של העלילה ומוסיף לה עומק ועניין. לעיתים נדמה שאנחנו קוראים מאמר חד או כתבת עומק אקטואלית על ענייני היום־יום, שכן הכתיבה מעבירה מסר מהימן. אלא שבשלב מסוים אלעזרי דוחף את הסיפור צעד אחד קדימה, אל הקצה באמצעות שילוב תיאוריות קונספירציה, טכנולוגיות ומדע פורצי דרך, ומערער במכוון את תחושת הביטחון של הקורא. התוצאה היא חוויית קריאה שמאלצת לעצור, לזוז בכיסא ולחוש אי־נוחות קלה, אותה תחושה מטרידה שמישהו “הזיז את הגבינה” – והמחשבה שאולי זה יכול להפוך גם למציאות היא לא מופרכת כל כך.

הכתיבה קולחת וזורמת, ולעיתים אף נשענת על שפה יום־יומית מדי, בחירה סגנונית שמקרבת את הסיפור לקרקע אך עלולה לעיתים לפגוע במידת הרשמיות של הזירה המתוארת. לאורך העלילה משולבים דיאלוגים רבים בין הדמויות, המשמשים כלי מרכזי להצגת מאזן הכוחות בין בעלי התפקידים השונים בצמרת המדינית והביטחונית. הדיאלוגים החדים והמדויקים כתובים היטב, והם משקפים באופן מהימן את המחשבות, ההתלבטויות והדילמות המוסריות והאסטרטגיות שאיתן נאלצות הדמויות להתמודד בעת קבלת החלטות הרות גורל.

בהשוואה לדמות האייקונית של ג’יימס בונד, הפער ברור. בונד מייצג פנטזיית ריגול מלוטשת – גאדג’טים מבריקים, ביטחון עצמי בלתי מעורער ואלגנטיות תחת אש – ואילו אבנר ארליך הוא כמעט ההפך: דמות שמונעת מחשש, אחריות ולחץ מתמשך, ופועלת בעולם שבו הטכנולוגיה אינה צעצוע אלא חרב פיפיות. אין כאן זוהר או רומנטיקה של המקצוע, אלא עיסוק יום־יומי בהחלטות אפורות שעלולות לעלות בחיי אדם. במובן הזה “התיאוריה הרביעית” הוא לא סרט פעולה הוליוודי, אלא מעין הצצה אל מאחורי הקלעים של מערכת מודיעינית מודרנית – כזו שבה הטעות הקטנה ביותר עלולה להפוך לאירוע בין־לאומי.

אלעזרי מצליח לעשות עבודה טובה בהנגשת ז’אנר מותחני הריגול לקהל הקוראים הישראלי בלי לוותר על מורכבות, עומק ואמינות. הספר מוכיח שיש מקום למותחן מודיעיני מקומי שמדבר בשפה בין־לאומית, אך נטוע היטב במציאות הישראלית. אם לשפוט לפי קבלת הפנים החיובית והביקורות הטובות שזכתה להן הטרילוגיה, נראה שלא מדובר בניסיון חד־פעמי אלא בכיוון מבטיח – כזה שמעורר תקווה שנראה בעתיד עוד יוצרים ישראלים שמעזים להיכנס לזירה ולהרחיב את גבולות הז’אנר.