פיקסאר, הסטודיו הכי גדול ומוכר בתעשיית האנימציה, שהכניס לחיינו את מנורת השולחן חסרת המנוחה, חוגג 40. לציון המאורע הלא קטן הזה ישבנו לשיחה עם נועם גולדפרב, אנימטור ב”דה הייב”, סטודיו שאחראי לכמה מסרטי האנימציה החשובים שהופקו בישראל בשנים האחרונות. אז מה קרה בארבעה העשורים האחרונים בעולם ההנפשה? נועם מספר על חברת ההייטק ששינתה את פני התעשייה, משנות ה־90, כשהעולם הכיר לראשונה את וודי ובאז, ועד עידן הבינה המאלכותית והרימייקים.

איך הגעת למקצוע האנימציה?

תמיד הייתי אובססיבי לציור. בגן הייתי יושב שמונה דקות ושומע את שיר האל”ף בי”ת ואחר כך מצייר במשך שמונה שעות, אז התחילו לתת לי יותר זמן בכיוון הזה. הייתי פשוט חנון של ציור וקולנוע. כשהייתי בכיתה א’ או ב’ יצא הסרט “סוס פרא”, שדפק לי את המוח. צפיתי בסרט על מאחורי הקלעים של “סוס פרא” בערך שישים פעמים וניסיתי לצייר סוסים במשך שלוש שנים לאחר מכן, אבל די נכשלתי בזה. אחר כך יצאו סרטי “שר הטבעת”, שבהם ראיתי את הדמות של גולום, שעוצבה בתלת־ממד מלא, ממש כמו דמות חיה, ובערך באותה התקופה כבר החלטתי שזה מה שאני הולך לעשות בחיים. ידעתי שאלמד אנימציית תלת־ממד בבצלאל. זה מקצוע מעניין, אבל כזה שכדאי להחליט עליו בגיל מוקדם.

מהו סרט הפיקסאר האהוב עליך, ולמה?

אני חושב שזה חייב להיות “מפלצות בע”מ”. זה פשוט סרט משוגע וכיפי. הוא ממש מוזר – כל הקונספט של הממדים השונים, דברים שילדים לא מתעסקים בהם בדרך כלל. זה סרט אדיר. בגדול, זה הפרויקט שגרם לפיקסאר להתניע כסטודיו גדול בשוק. הסרט הראשון שלהם היה “צעצוע של סיפור”, שהיה גם הסרט שהוכיח שאפשר בכלל לעשות אנימציה תלת־ממדית ממוחשבת, טכנולוגיה שאף אחד לא האמין בה בזמנו. אחר כך יצא “מפלצות בע”מ”, שלקח את הטכנולוגיה הזאת והקפיץ אותה לעולמות אחרים וחדשים. הצוות הבין שהקושי העיקרי הוא בעיצוב דמויות אנושיות כך שלא יראו חצי אמיתיות וחצי אנימטרוניות ,כי זה מין שילוב מפחיד שנראה מזעזע. אז הם בחרו להפיק סרט שעוסק במפלצות כדי “להתחמק” מזה. בכלל, פיקסאר ידועים בכך שמאחורי כל סרט שלהם עומד פיתוח טכנולוגי שהם רצו לנסות להמציא או לשדרג. ב”מפלצות בע”מ”, למשל, נושא השיער והתאורה היה במרכז. אין לי מושג איך הם עשו את זה עם המחשבים שלהם אז, בנפח 8 ג’יגה בייט.

פריים מהסטוריבורד המקורי של ”מפלצות בע”מ”

איך הסרטים של פיקסאר השפיעו עליך כיוצר בתחום האנימציה?

לפיקסאר הייתה השפעה ענקית עליי, לא בהכרח מבחינת סגנון האנימציה, אלא יותר מבחינת הגישה שלהם: הם לא מתביישים להשתמש בכלים טכניים לשם האומנות, ומבחינתם השילוב הזה הוא לא מילה גסה. הם השתמשו בטכנולוגיה כדי לספר סיפור טוב, כשהגישה הזו הייתה בגדר טאבו בתעשייה עד אז. פיקסאר התחילו למעשה יותר כחברת הייטק יותר מאשר סטודיו לאנימציה. מה שיפה בזה זו העובדה שלמרות השימוש הכבד בטכנולוגיה, הם לא מאבדים את הצד האומנותי והרגשי של הסיפור, וזה כשלעצמו דבר לא טריוויאלי בכלל. הם מצליחים לאזן בצורה מדהימה בין שני העולמות האלה. זו הפילוסופיה שלי וגם של סטודיו “דה הייב”, שאני עובד בו כיום. מה שמייצג את התופעה הזו היא העובדה שבפיקסאר עדיין מציירים ומפסלים את הדמויות שלהם בחמר כחלק מתהליך האנימציה, אף על פי שבסוף רובן יהיו ממוחשבות, ואני שואף לעשות את זה בכל פרויקט. הבעיה היא שזה יקר מאוד ומסורבל, אבל זה בהחלט שומר על הערך האומנותי בדבר.

מה לדעתך הפיתוח הטכנולוגי הכי חשוב של פיקסאר?

יהיה לי קל יותר להגיד אילו חלקים בתעשיית האנימציה לא נזקפים לזכותה של חברת פיקסאר. בהמון מובנים הם אלו שהקימו את התעשייה הזו. עד היום הם בונים כלים שמובילים את כל התעשייה, ובכל שנה כולם מחכים לראות מה יהיו הפיתוחים החדשים שלהם, כאילו הם יורדים מהר סיני עם לוחות הברית. אם אני צריך להצביע על מגמה חשובה שהם אחראיים עליה באופן ספציפי, זה בעצם החיבור של כל הכלים והטכנולוגיות הקיימות לכדי פרויקט אחד – דבר שכל החברות לפני פיקסאר חששו ולא ידעו לעשות אותו.

לאן אתה חושב שפיקסאר ותעשיית האנימציה כולה תתקדם בעתיד?

בזמן האחרון פיקסאר נמצאים בבעיה מסוימת, כמו כל התעשייה הזו, באיזשהו מובן – הם עושים רימייקים כל הזמן, ואז כולם מתלוננים ודורשים סרטים מקוריים. בעקבות זה הם הוציאו שלושה סרטים מקוריים שכשלו בקופות. אנחנו כקהל “אכזבנו” אותם, כי הם לא מצליחים להגיע לתוצאה מרצה מאף כיוון. מעניין יהיה לראות אם ואיך הם יצליחו לצאת מהלופ הזה. מה שחסר להם כאולפן בתקופה האחרונה זה האיזון הזה שדיברתי עליו קודם – הטכנולוגיה בהחלט מתפתחת, אבל הצד האומנותי הקסום שאפיין אותם פשוט כמעט לא נמצא יותר. אפשר לראות את זה למשל בסרט “אלמנטל”, שבו הם רצו לפתח אנימציות של אש ומים, ובדרך הם שכחו שצריך שיהיה סרט בסוף. בנוסף לכל זה יש עכשיו תחושה כללית מטרידה בכל התעשייה. האנימטורים כקהילה נדחקו במשך שנים על גבי שנים לעבודה בתנאים לא תנאים, והפאניקה הזו החמירה מאז הטירוף של הבינה המלאכותית. אני חייב להגיד שאני לא מאוד מודאג מזה. אנחנו עובדים על פיתוח טכנולוגיות שקשורות בבינה מלאכותית ב”דה הייב”, ואני חושב שהעיקר הוא להשתמש בה בצורה חכמה – ככלי עזר שחוסך זמן בתהליכים, ולא כתחליף לדמיון וליצירה האנושית, שבסופו של דבר אין לה תחליף. אם כבר, הבינה המלאכותית יכולה להוביל לזקק את הצורך בהמצאה ודמיון בעזרת יצירת כלים יעילים לצד הטכני של העבודה.